עצבות באה לבדה,
אין היא זקוקה להזמנה.
ככה, ברגע שמתאים לה,
היא נוקשת בפיתחי הגוף,
משתלטת.
תשוקה בוערת מעצמה,
אין היא צריכה שיבעירוה.
היא מתגחלת בתוכנו,
רוחשת את יצריה,
כמו חיית טרף לאחוז בתאוותה.
אהבה מזינה את עצמה,
אין לה צורך שיזינוה.
לבדה יונקת את געגועיה מנפשנו,
מבעירה את תשוקותיה מגופינו.
ממלאת ומרוקנת מתוכינו כרצונה,
בארות של עצבות ושמחה.
אני חושב שצריך תמיד להשתדל לברוח ממנה.
הסיבה:עצבות היא כלא הנשמה.
ואדם צריך להשתדל לא להיות בכלא.
מצד שני צריך להשתדל להיות בשמחה.
למשל מי שמקפיד על קיום מצוה צריך לעשות זאת בשמחה.
חכמים אמרו:
"הוי רץ לדבר מצוה -ובורח מן העבירה."
מצוה בשמחה-בורחת מהאדם. האדם צריך להשתדל לרדוף אחריה.
לעשות עבירה זה קל יחסית,היא באה אל האדם.ולכן הוא רק צריך
לברוח ממנה.להשתדל לברוח מהעצבות.
יפה כתבה ערגה בתגובתה פעם ימינה (שמחה) ופעם שמאלה (עצבות).
בברכה
דן-1
ל"קיום מצוה", לדת.
שמחה צריכה ללוות אותנו בכל עשיה שלנו (מתוך מגמה חיובית.)
מה שמסתבר שלא כזה קל. האם זה בגלל שעצבות שורה בנו, וכל עוד זה המצב אין מקום לשמחה, וברגע שהשמחה גוברת אז ממילא העצבות נעלמת?
אדם הראשון לא היה נבער או בור.
סה"כ הוא קיבל מצוה אחת בגן עדן - שהוא מקור השמחה.
המאמינים מתקנים או מנסים לתקן את הקלקול של אדם הראשון שבגללו הוא גורש מגן העדן.
צריך להתגבר מאד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד,כי טבע האדם
למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות,מחמת פגעי ומקרי הזמן,וגם אדם שמלא ביסורים,צריך
להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד.
גם אם חלק מהזמן ליבו של אדם שבור,יש דרכים שבשאר הזמן הוא יהיה בשמחה ואין הכוונה לשמחה של הוללות.
הדרכים הללו -טעונות לימוד.
דן-0