בימים אלו אני קורא את "מר מרצדס" של סטיבן קינג. מבין הסופרים שיצא לי ליהנות מפרי יצירתם עד כה, הווירטואוז הגדול ביותר הוא ללא ספק סטיבן קינג.
זכור לי במעומעם הסרט "אמדאוס", העוסק בגאוניותו של מוצרט. מוצרט מוצג בסרט הזה כטיפוס נכלולי, רודף שמלות שוביניסט, שניחן בדבר חיובי אחד - כישרון מדהים למוסיקה. החברה הווינאית הסובבת אותו נגעלת מאישיותו אבל רוצה ללא הפסק להתחכך בו, בגלל הכישרון יוצא הדופן הזה.
סטיבן קינג הוא ההפך הגמור מזה. בספרו "על הכתיבה", בו הוא פורס את משנתו בכל הקשור למלאכת הכתיבה, הוא מתאר איך נקלע לתאונת דרכים קשה, בה נדרס כהולך רגל ע"י נהג פסיכי שכאילו לקוח מספרי האימה שלו. קינג, טיפוס יוצא דופן, אין ספק, רכש מכספו את המכונית שדרסה אותו, ואז בעזרת מחבט בייסבול החריב אותה לחלוטין.
לא יודע מה זה אומר על יחסיו הבינאישיים, אבל מבחינתי מדובר ללא צל של ספק באדם צבעוני שהייתי ודאי שמח לפגוש.
תמיד הייתה לי משיכה לאותם אנשים שונים, מלאי אנרגיה מטורפת שמביאה אותם אל הפינות האפלות של האנושיות.
אני עצמי רחוק מלהיות כזה. אני הכי סולידי ו- dawn to earth שיכול להיות.
ואולי בגלל זה סופר כמו סטיבן קינג מושך אותי.
כי הקריאה, בסיכומו של דבר, נותנת לך הצצה אל העולם שמעולם לא היית חלק ממנו, ולעולם לא תהיה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
