גם במרחק רב היה ניתן לראות את הבניין הישן והגדול למראה, מלא החלונות המאובקים שמשקפים את הכיתות הקטנות מבפנים. היה ניתן לראות גם את הילדים.
המון ילדים היו שם.
רצים וקופצים,
מאושרים וצוחקים להם ביחד.
בדרך לשיעורים, בהפסקות,
בכל מקום.
אבל הייתה ילדה אחת, שנהגה להתחבא בצללים.
היא לא אהבה תשומת לב. היא לא חשבה שהיא ראויה כלל שיביטו בה.
היא רק ישבה בצד, וקראה.
תמיד ישבה בצד, מאז שהיא זוכרת את עצמה.
ותמיד, תמיד קראה. עיניה חלפו במהירות על פני המילים, גומעות אותן בשקיקה.
היא לא הצליחה להניח מידיה את הדפים הכרוכים, שהחזיקה חבוקים לגופה כאילו הם בלבד יוכלו להגן עליה מפני כל הצרות שבעולם.
וזה אכן מה שזה היה בשבילה. הספרים נתנו לה להמשיך, הספרים החזיקו אותה, העניקו לה טיפת תקווה. ניצוץ של אור ברגעים הכי חשוכים שיש. היא השתוקקה להיכנס לתוכם, לחיות בהם ולנטוש את המציאות העגומה, שנדמה שהסבה לה רק רע.
הספרים הצפינו בחובם את חבריה היחידים, את האנשים האהובים עליה ביותר.
את הגיבורים האמיצים, החכמים, הנפלאים והמדהימים שרק להם הייתה היכולת לנחם אותה. הידיעה שלעולם לא תהיה כמוהם לא הפריעה לה במיוחד; היא רק המשיכה לקרוא בלהיטות על הרפתקאותיהם המרתקות של חבריה ועל מוטיבים ואלמנטים על טבעיים ששאבה נחמה נוספת מקיומם הבדיוני.
ואולי, אם תמצאו את אותו בניין מטונף, תוכלו לראות את אותה ילדה קטנה, יושבת לבד, ובולעת ספר אחר ספר. ולדעת, ששם היא קיימת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
