הנגינה
והצליל
להתאמץ שיצא צלול
ופסים בקדמת אצבעות הידיים
וחיוך ושמחה
והתרגשות
לבוא כל יום מחדש
לראות אותי בפשטות, בלי מסיכות
להתאמץ להצליח
והרגעים האלה, בהם אני מצליחה
הרגעים הקסומים האלה בהם אני מגלה שאני מסוגלת
שרירים תפוסים, חיוך מאושר
ואני מנגנת, שקועה במיתרים, באצבוע,
בפריטה
על
המיתרים
בשקט ברוגע בקול ברעש
נסחפת עם הצלילים, מנגנת שוב ושוב את אותו תרגיל
מתנקה מעצמי, פוגשת את עצמי ואני אני אני לא יודעת מה לעשות ואני מנגנת ומנגנת ומנגנת ונכנסת נכנסת נכנסת לתוך המנגינה, המילים, התרגיל, האצבעות, הקצב הפנימי שלי.
וזה עושה לי משהו, הנגינה הספונטנית הזאת, שקועה בתוך עולם חדש שיש כל כך הרבה לגלות ולמה אף אחד עוד לא עשה את זה קודם?
ואני שרה, לא שומעת כלום מלבד אני והגיטרה שלי, שיש לה צליל מדהים והיא יפהפייה בעיניי ואולי זה נראה ככה רק כי היא גורמת לי לכזה אושר?
זה נראה מוזר שיש אנשים שהראש שלהם נראה שקט מפה והראש שלהם מלא בתווים. כמוני. ואנשים שכשהם מקשיבים לשיעור השכל שלהם בונה מוזיקה. ואנשים שמעולם לא עברו יום מבלי לגעת בכלי נגינה כלשהו. ואנשים שכשיש להם זמן הם רצים לנגן.
כמוני.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
