ומה עוד נשאר לי מהימים? הולכת זרוקה, רגליים דבוקות לרצפה, צעד אחרי צעד. מנעול שלא נסגר, תא דלת קטן באי של שפיות. ים של כאב עצור, הולכת כפופה, נדבקת לרצפה. קוראת ספר שקראתי לפני כמה שנים, מחפשת דברים נסתרים בכל. משמעויות כפולות, רמזים שאולי אני לא לבד. ואולי יש עוד מישהו שככה מרגיש, מעביר את חייו בהסתכלות מהצד, דבוק לרצפה כמוני. ושוב, לא לומדת, מתרכזת במה שלא הכרחי לקיומי, מתעלמת מעשרות בגרויות שמרחפות לי מעל הראש. תקועה בקונכייה שלי בלי שום כוונה לצאת אל העולם בחוץ, ללמוד, לעשות את המצופה ממני. ואני חושבת על אנשים שעברו דברים גרועים יותר והמשיכו לעשות ובזה לעצמי. ואלפי חלומות שלא התגשמו, ואלפי תפילות שלחשתי במצוקה, ואלפי זכרונות שנזרקו לפח בגלל בושה כלשהי. כמה דברים כבר כתבתי ומחקתי, רציתי לכתוב ולא כתבתי כי אין לי אומץ? כמה הזדמנויות לדבר על מה שמציק לי פיספסתי? ולמה אני לא יכולה להיות כמו כולם, לספר לחברות קרובות מה עובר עליי, למה אני בבעסה ולמה אני מגיבה ככה לדברים? דרקון שחור בתוך ליבי, והוא נושף חום וקור, והלב שלי, המותש, נמאס לו ממלחמות. והוא נכנע לדרקון, הלב שלי. וזה לא צריך להיות ככה, אני יודעת. ימים דבוקים לרצפה, מנעול דלת לא נסגרת, ספר ישן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
