רק דממה נוראית. דממה מקפיאת דם.
אף אחד לא נמצא.
אין קולות ילדים צוחקים; עושים את דרכם לבית הספר.
עשן לא יוצא מארובות הבתים המטים לנפול.
סימני החיים מתנדפים אט-אט ברוח.
אבל נשמה טהורה אחת עוד שרדה; מפלסת את דרכה בשמיכת השלג העבה שנדמה שעוטפת את העולם כולו, מתנשמת, בחיפוש אחר חמצן. רגליה הקטנות בקושי נושאות את גופה הרזה מרוב רעב.
שיניה נוקשות, שפתיה כחולות על רקע עורה החיוור והלבן כמו המוות.
ואותו יצור תמים, אותה ילדה קטנה, שרק רצתה לחיות, נאבקת וממשיכה כנגד העולם, שקורא לה לבוא, לוותר.
לחזור אל אהוביה.
לקבל מנוחה, מנוחה אינסופית.
לרגע היא כמעט מתפתה להקשיב לקול הארסי אך המתוק הזה, מושחת ובאותה עת כל כך יפיפה. אבל לא, היא חייבת להמשיך.
היא חייבת לשרוד.
אבל מה היא עשתה, שמגיע לה לזכות בגורל נורא כל כך?
למה לא לוותר, בעצם? חשבה הילדה, בעודה מנסה להתחמם בקור המקפיא שמשלח אותה לסופה.
כל צעד, כל צעד קטן כרוך בכאב משתק; אינסופי.
כל תנועה, מייאשת.
פורמת את התפרים האחדים שמחברים אותה אל עולם החיים.
והילדה מבינה, בכל יום שעובר, את האמת המזעזעת.
העולם אכזרי; קר. לא טוב כפי שחשבה תמיד. העולם לא מרחם על נשמות פגיעות וקטנות כמוה, שרק מתפללות להמשיך ולהתקיים.
והנוף הצחור של השלג שליווה אותה בזמן רב כל כך החל לעזוב אותה; הקול היפיפה ששמעה הלך והתקרב. היא שמעה אותו חזק יותר ויותר, מתענגת על צלילו, בידיעה שהכאב יחלוף בקרוב, לנצח.
והיא הלכה, הרחק, בעקבות אותו הקול.
ורק אדום עז הכתים את השלג הנקי, כמזכרת קטנה, לאותה נשמה תמימה, שנכנעה לקולו המפתה של מלאך המוות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
