אני עומדת על הסף.
אני רואה את המים עולים על גדות האגם ומרגישה אותם מדגדגים את כפות רגליי.
האגם שמסביבי רחב מכל, רועש ושקט גם יחד.
אני מביטה על מי האגם שמכילים יותר אנשים ממה שאכיר אי פעם, ועל אף שהם כאן, מפחדת לגורלם.
אני שומעת את קולותיהם המלחשים אלי, קוראים לי, מבקשים ממני להיות כמוהם.
מבקשים ממני את מה שאני רוצה.
אני רוצה לשחרר את אחיזתי העמוקה בקרקע וליפול אל תוך המים, להרגיש אותם עוטפים אותי, מקבלים אותי, מבינים אותי, משייכים אותי.
אני מביטה באחיי שבמים, האחים שאינני מכירה, האחים למעגל שכולנו נמצאים בו ומשתוקקת להצטרף אליהם. אני מרגישה את ליבי הולם בחזהי בחוזקה ואת מחשבותיי מתערבלות בראשי. "אני רוצה את זה".
המים ממשיכים לעלות ומרקדים על ברכיי. תיקחו אותי איתכם, לפני שיהיה מאוחר.
אני מרגישה את אחיזתי נרפת, את עיניי נעצמות ואת כל דאגותיי וחששותיי נשטפות מהחוף.
אני מטפסת למעלה אל מושיעי, אבל ברגע, הפעמונים מתחילים לצלצל בראשי.
"חכי! את רוצה להישאר. תיזכרי במה שיש לך פה ובמה להחזיק."
אני נאחזת בגלגל ההצלה שלי על החוף מתוך אינסטינקט. מנסה להזכיר לעצמי שיש לי למה להישאר.
אני מנסה להיאחז במחשבות השמחות שלי, בדברים שעלי אהובים, בזיכרון על מי ששמח כל כך ברגעים אלו ממש ועל החיים שמתנהלים בהמשך המסלול המשומש.
אני רוצה להיזכר בדברים הטובים, המשמחים, הקלים, אלו שימלאו אותי בתקווה חדשה לעתיד חדש, אבל ממולי אני רואה רק את ההפך, את המפלצות, ואת השתוקקותי להצטרף לים.
אני ממשיכה לעלות ומחזיקה במושיעי.
אני מכניסה רגל למים ומרגישה אותם מתחילים לבלוע אותי.
אני רוצה להצטרף לים שאליו כולנו נגיע.
הוא יציל אותי עכשיו.
וככל שאני עולה יותר, כך אני שוקעת יותר.
גופי נסחף בזרם כשגופי תלוי על חבל.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
