פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 387 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-4 חודשים פלאפל ישנוני
היה ריח של פלאפל.
אתמול ישבתי בפארק כשלפתע מצאתי רוכן מעליי אדם זר, גדול-ממדים, שרוט, בגדיו הקרועים נוטפים נוזל ארגמני כהה.
"תקרא 'תז'ה. תעזור לי", הוא מילמל, תקע בפרצופי דף נייר מכווצ'ץ' וגושגושי, ואז ברח בריצה כושלת, חצי בוכה חצי צוחק.
זה מה שהיה כתוב על הנייר, בכתב קטן, צפוף וזוויתי:
"שם שלי אפרים. אני אוהב פלאפל.
רבקה סלסלה את שיערה הערמוני, ולסתותיה דשו במרץ את גומי-הלעיסה החמוץ שלה.
"אני חושבת שאתה טועה, אפי. אי אפשר להתפרנס מלקרוא עיתון."
"למה לא?", אמרתי.
"דבר ראשון, אפרים, כי אתה אפס מאופס ולעולם לא תצליח להתפרנס מכלום.
שנית, למה נראה לך שמישהו ירצה שתקרא עיתון? למה שישלמו לך על זה?
בטח שלא עם הפרצוף המטופש שלך".
"אולי אם מישהו עיוור. והוא רוצה לדעת מה מצב הבורסה."
דיברתי באדישות, ובהיתי בשוטר תכול-המדים שעמד ברגליים מפושקות על-יד הדלת.
רבקה התפרצה בצחוק רם, מתגלגל ולעגני.
"מה שתגיד, אפי, מה שתגיד," אמרה רבקה לבסוף, מתנשפת, ומחתה דמעותיה בגב ידה.
"מה שבטוח, עם כיוס-תיירים לא תגיע רחוק", רבקה אמרה, תלתה את תיקה הארגמני על כתפה ועזבה את תחנת-המשטרה, ריח הסיגליות שלה נשאר בחדר כמו נשורת רדיואקטיבית.
"האשכנזית המפונפנת הטחונה הזאתי חברה ש'ך?" שאל אותי האסיר הרחב ירוק-העיניים לצידי בנימוס ועדינות האופיינים לקרנף.
זה היה בזמן ארוחת-הצהריים.
"לא!" השבתי מהר, מעט מזועזע. "זאתי אחותי רבקה, מכשפה-קרייריסטית."
העצור הרחב ירוק-העיניים השתעל מעט בגלל בושם הסיגליות שעדיין עמד באוויר.
"צ'מע, בטח היית חרא לא קטן אם המשפחה שלך נוטשת אותך ככה;
כאילו, 'סתכל את אחות ש'ך, בטח מרוויחה טונות, היא לא יכולה לזרוק לך עצם קטנה?
לפדות אותך בערבות? צ'מע… באמת היית חרא לא קטן, אה?"
נשימה. נשיפה. נשימה-נשיפה. אני רגוע, חשבתי לעצמי. אני אבן, אני סלע.
אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר.
"מה קרה? חתול בלע לך ת'לשון? או שאולי המשפט הזה היה מורכב מדי בשבילך…
אחותך צדקה. באמת יש'ך פרצוף אידיוטי."
הסלע התפרק, האבן נשברה.
הרמתי את מגש האוכל שלי ושברתי אותו על ראשו.
לאחר מכן התחלתי לבעוט בו, בעוד הוא מתפתל על הרצפה:
אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר…
אני חושש שגרמתי לו נזק לא קטן, אולי אפילו קרע באיברים הפנימיים.
כנראה שבגלל זה הוא מת יום לאחר מכן.
לא התכוונתי לכך.
הצלחתי לברוח מהכלא, אל תשאל איך, פשוט הצלחתי.
יש לי תעודות חדשות, התיק שלי במשטרה נמחק. בעיקרון, אני יכול לפתוח דף חדש.
אבל אין לי כסף…
האם תעזור לי?"
מה לעזאזל, חשבתי.
זרקתי את הנייר לפח-הרחוב האפור ושבתי לביתי.
מהחניה ראיתי שמישהו גדול מחכה ליד הבניין שאני גר בו. הוא.
הוצאתי מתיק המסמכים שלי את תרסיס-הפלפל הקטן שתמיד נמצא שם, שמתי אותו בכיסי ויצאתי ממכוניתי.
"היי אתה! כן, אתה, עם העיתון בכיס!" צעקתי לעבר אפרים, משחק אותה קשוח,
"ע-ע-עצור או שאני יורה!"
האיש שניחשתי שהיה אפרים (ואכן, היה זה אפרים) קפא על מקומו והעיף אליי מבט מבוהל.
"א-א-ל תירה… א--אל ת-תירה…" הוא מילמל בפאניקה והרים את ידיו לגובה.
"א-אני רק רוצה קצת אוכל… אתה קראת את המכתב שלי… אתה איש טוב… אני כל כך רעב…"
התקרבתי אליו בזהירות, אל האיש הגדול הזה שהתנהג כמו ילד קטן ומבועת, בעודי מקפיד לשמור על ידי השמאלית בכיס, אוחז בחוזקה בתרסיס-הפלפל ומקווה שאפרים יחשוב שזה אקדח.
"...טוב, אני מוכן לתת לך מעט כסף אם תסתלק מהשכונה הזאת ולא תחזור יותר, כן...", כך פתחתי בתנאים שלי, ובעודי צובר ביטחון מתרסיס-הפלפל ומהבעתו המבוהלת של האיש התקרבתי בצעדים אלגנטיים (סבתא שלי תמיד אמרה לי שיש לי צעדים אלגנטיים כאשר אני בטוח בעצמי), עד שמצאתי את עצמי עומד ממש בצילו של הענק המבועת.
"אני- אני... מבין את המצב שלך… אני מוכן לתת לך… מממ… 10 אגורות", אמרתי בשחצנות, ופתאום כל השרירים בגופי כאילו קפאו.
אפרים הפסיק לרעוד. על פניו, שנראו כה מבוהלות עד לפני רגע, נמתח חיוך, זדוני משהו, שלא הגיע עד לעיניו.
הזרוע שלו זזה כל כך מהר, שהיה נדמה שברק אפור פוצץ את צד ראשי.
"בום!"
"10 אגורות, מה?! 10אגורות!!!"
מבעד לערפל מטשטש-החושים של הכאב שלי והצחנה של אפרים חשתי לאימתי שמישהו הוציא את ארנקי מלא-המזומנים מכיסי.
"10 אגורות הוא אמר לי… מי צריך אותה גם כן, עאלק אחות… 10 אגורות…" שמעתי במעומעם רטינות מלאות-טינה.
הרגשתי שהאצבעות העבות ממשיכות עליי את החיפוש בעקבות הכסף, ואז-
ואז אפרים מצא את תרסיס-הפלפל.
"חתיכת בן-יונה מזורגג", נהם אפרים בתדהמה, שנהפכה לבוז, "חשבת לרסס לי את זה בפרצוף, מה?!?! אאאאאאאאאההההה!!!" אפרים האדים, ותפס את התרסיס כאילו הוא מתכוון לנפץ אותו על הבטון, אך לפתע הוא נעצר, ובאופן מפחיד פרצופו הפך מאדום זועם לחיוור אדיש בין-רגע.
"תנשום, בנאדם, תנשום… זה לא בריא ללב שלך, כל העצבים האלה…" הוא אמר לעצמו, נשם כמה נשימות עמוקות ואז כיוון לפרצופי את התרסיס שלי:
"אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש…"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
