עמוק בתוך שנת הישרים, נפלתי בעוצמה מפסגת הר הקללה
הנחתי רגל, ואז רגל נוספת, פרשתי ידיי אל צידי התמונה
מסכת של שקרים נגלתה אל מול עיניי האדומות
תנים קרעו את העמק עם יללות השטן ההכרחיות
זהו הטבע, שנולד לחיים של ריקבון הדרגתי והרס טוטאלי
אישה עשויה ברזל פנתה אז אליי, "היכן המרכבה?", היא שאלה
קול ממני לא בקע, בפניה לא זיהיתי שום סימן
המשמעות הרי נעלמה כבר מזמן, נעלמה, ועתה היכן?
"מרכבה של אש רודפת אותנו", היא צעקה לעברי
המשכתי לבהות ולא ראיתי באמת דבר
גם אם היתה בי משאלת התמקדות
אותה המרכבה דרסה למוות את זרעי ההתבוננות
מישהו עם חלוק לבן סימן את הקורבנות התורנים
מראות הרשע רדפו את הבריות בזו אחר זו
האישה סטרה לי וצרחה באוזניי
"המרכבה היא גם שלך, היא למענך, בן החיים והמוות"
כך נותרתי, מקופל כעובר
במערה חשוכה ומבודדת, הרחק מהתאווה הנתעבת
"מרכבה של אש", כך היא סיכמה במבוכה, "שורפת וחונקת, אם כי יש בה מן המאירה והמחממת"
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
