ראיתי נערה חביבה נכנסת לתא מדידה בחנות להלבשה תחתונה. רגע אחרי אומרת החביבה לחברתה בחוץ, כי היא מצטלמת, מעלה לאינסטגרם ויוצאת. לקח לי כמה דקות להבין מה זה אינסטגרם ולה כמה שניות לצלם. שנייה, חשבתי בשבריר שנייה. למה אינסגראם אם אפשר להסיט וילון בד של תא מדידה ולחשוף לכול באיי החנות את מה שבאיי האינסטגרם יראו ממילא?..שיחררתי את החוטיני מאחוריי ויצאתי מהחנות.
העולם הזה משאיר אותי צולעת מאחור ואת רובכם צולעים לעתיד. מסך אחד של מחשב ביתי ממסך את רוב האנושות מול חברים עפיפונים ששטים במרחב הווירטואלי של הכלום החברתי. אקטיביזם שנוי במחלוקת שלא ינצח באמת מהפכות מהותיות של חבורה שנוגעת ראש בראש, חרב בחרב.
מדיות חברתיות הם כלי להיעזר בו ולא חיים להירקב בהם. אם הבדידות הייתה מדברת העולם היה נשמע כמו מחרוזת קקופונית שמסרבת לסתום את הפה. והצרמוניה הגלמודה הזו מהדהדת היטב שם, במחוזות הלייקים הלקקנים שנמרחים על תמונות שמכסות כלום וחושפות גולם עם עכבר ביד וחמור בראש.
אני עם אני וזמן איכות עם עצמי נשמעים בימנו כמו איום איראני. אנחנו ממעטים להביט לתוכנו, להחזיק יד לעצמנו ולנשק את עמל מוחנו. אף אחד לא מחליט עלי, כנראה גם אני לא מחליט עלי ואני אפילו לא יודע.
מכונת הטכנולוגיה המשומנת הזו ,המתעצמת כבר למעלה משני עשורים, צומחת להיות קיקלופ כרסתן המביט בעין אחת מזוינת לתוך הפרטיות הלא פרטית שלנו והופך את האינטימיות שלנו לנחלת הכלל ואחותו הדשנה. אנחנו מנהלים שיח עם מכונה קרה, זוכים לאמפתיה ממכונה קרה ואז בלחיצת אצבע נסגרת המכונה והקרה נשארת.
בעולם של הבחוץ, היכן שניתן עדיין למצוא חמישה חושים המחפשים בית, אני מסתובבת גלמודה בין ראשים תחובים לתוך אייפונים סמארטפונים וטאבלטים. העולם לא מיישר אלי מבט. הוא חי על הדרך את העולם הגשמי בידיעה שהעולם הוירטואלי יחבק לו את האיד, האגו והסופר אגו. רק שזיגמונד קבור עמוק באדמה בכדי לשחרר בפסיכואנליזה מרשימה את המודל הסטרקטואלי של כול אחד מכם, הוא בכלל מתהפך בקברו עכשיו למצוא איזה זרם חדש להכיל את המבנה המוחי החדש שכפיתם על עצמכם.
וכשתמותו נבוא לבקר אתכם שם. בקבר הוירטואלי שלכם. אם תהיו נחמדים שם למטה נלחץ לכם לייק. אם תמותו במפתיע נעשה אפילו שיתוף. נפרסם סטטוס הספד לחבר ה-538 שמת לנו פתאום והשאיר אותנו עם קיר חלול.
אז אולי חיבוק חם, גוף אל גוף מהסוג הישן והטוב שעדיין מרגיש ויודע לזהות. הוא המיזם הסטארטאפיסטי הכי נחוץ בימנו, מהסוג שניתן לזהות כאקזיט מבטיח כשהקור משתחל לתוך גוף שלא יודע את נפשו. ומי מהחכמים שבינינו המזהה את הפוטנציאל העסקי הטמון במצרך המתבקש הזה לא יסתפק בסמיילי מחייך במדיה חברתית הצפה במים עכורים. כי אמוטיקון שמח או עצוב תמיד יישאר ליצן החצר האחורית של המדיה החברתית המדומה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
