הצדפים
הצדפים היפים שמפוזרים על החוף.
כל כך שבירים
כל כך מרוסקים
והים, הים שוטף ולוקח אותם בין גליו
וכך הם נעלמים אל מעמקיו.
אבל מה לעשות שגלי הים לוקחים את הצדפים השבורים והקלים ביותר?
השיר.
השיר שהציפור שרה על העץ
הציפור כל כך קטנה. בלתי מזיקה.
היא רק שרה נטולת דאגות ביער הריק.
האש, האש שמתלקחת מעצמה, שהודלקה בזעם נורא
היא שורפת הכל
היא לוקחת כל דבר שתרצה
אבל מה לעשות שכשהאש לוקחת, היא גם לוקחת את שירה האחרון של הציפור?
הפרחים.
הפרחים המלבלבים, הקטנים והגדולים שפורחים בשדה שלי, שלך.
והפרחים כל כך שונים; חלקם צבועניים יותר, חלקם יפים יותר, חלקם קטנים יותר.
אך הם גדולים ורוצים לצמוח עוד, עד אחרי הקרה.
והאדם, האדם שהורס הכל במו ידיו, האדם הזה שרצה יותר מידי והשמיד יותר מידי.
האדם הולך בשדה וקוטף פרח
והפרח נובל בידיו.
אבל מה לעשות שכאשר האדם נמצא בשדה, הוא לוקח את הפרחים הכי יפים? הכי תמימים שיכלו לצמוח עוד, ועוד?
הים נוצר בטבע
את האש אפשר לעצור
אבל את האדם לא.
לא נוכל עד שהוא יפסיק לקחת פרחים שלא שלו
עד שלא יפסיק לשנוא אחרים ולקחת את הפרחים שלהם, הפרחים שכל כך אהבו וכל כך יחסרו.
כי הרי האדם ימשיך לקטוף
עד שאף פרח לא יפרח בשדה.
-בהשראתם ולזכרם של חללי מערכות ישראל מהקיבוץ שלי ולירן סעדיה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
