צינת הבוקר בשדה עורב רחב הידיים החלה מדגדגת את גופי, מעבירה בי רעד קליל שהוא מגיב לו בחיוך רפה ויד חמימה שמונחת על כתפי ונאחזת בה בחוזקה. אני מרגישה את נשימותיו החמות מלטפות את אוזני בפראות ונעתקות מידי מספר שניות כדי להרגיש אותי יותר. מבפנים. מתוך העולם הפרטי שלי שכבר זמן רב מתערבב עם עולם פרטי אחר. אצבעותיו מלטפות את לחיי, גולשות לצווארי, נוגעות בי ברגישות יתרה. הרגישות שתמיד הייתה לו, מאז ההתחלה. הזהירות שלו, מילותיו הנוגות שנועדו להרגיע אותו יותר מאשר אותי אך לבי מפספס פעימה בכל פעם שאני שומעת את קולו שמעורבב בנחישות, רוגע ומאמץ רב לא לרעוד, דבר שקורה לעתים רבות, גם אחרי שנים רבות כל כך. אני מרגישה אותו ננעץ בי עוד פעם אחת ויחידה, חזק ממקודם, וגופו נרפה, תשוש, מתנשף, והחום מתפזר בתוכי. בפנים. בתוך העולם הפרטי שלי.
"את מדהימה," הוא לוחש לי כשהוא מסתכל לי בעיניים, חיוך מתפשט על שפתיו וקצות אצבעותיו נוגעות בשפתיי. הוא רוכן לנשק אותי ואני גורפת את שיערו חזק ומושכת אותו אליי. הגופים שלנו צמודים אחד לשני, ואני מרגישה את ליבו מנסה להתפרץ מהכלוב שהוא נעול בו ורק אצלי המפתח, הזיעה של שנינו מתערבבת וריחו מדגדג את אפי ולא נותן לאש התשוקה שבוערת בי לגווע. הוא נשכב לידי, אצבעותיו מגששות אחר אצבעותיי ולאחר מכן כולאות אותן בתוך כפות ידיו הגדולות והחמות. אני בטוחה עכשיו. אפילו כאן, בקצה העולם, כשאין נפש אדם עשרות קילומטרים מאיתנו ורק הכוכבים המתמעטים בקצה אחד והשמש המתעוררת בקצה השני- צופים בנו, מנסים לפענח את ליבנו. אך אנחנו נעולים. אחד ליד השנייה. אחד בתוך השנייה. כשאחד הוא השנייה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
