היה הייתה פעם, בעיר גדולה במרכז הארץ, משפחה שמנתה 3 נפשות: אבא בן באדם, אמא בן אדם, וילד בן אדם.
יום אחד, אותה משפחה החליטה לצאת לחופשה בצימר בצפון. היא ארזה חפצים, מזוודות וכל דבר אחר שהם יכלו לקחת איתם לחופשה, נפרדו מהבית לשלום, ויצאו לדרך במכונית הסיטרואן שלהם.
מה שהמשפחה הזו לא ידעה, זה שמרוב הכנות ודברים שהיו לה על הראש, היא שכחה לנעול את הבית שלה במפתח, כשהיא יצאה מהבית. עוד משהו שהם לא ידעו, זה שארוחת הבוקר שלהם, דייסה שאמא בישלה, שהם לא סיימו, נשארה עומדת על השולחן.
דוב אחד, שקראו לו פדינגטון, שבא העירה היישר מהיער הסמוך, ראה שהבית לא נעול, הסתקרן ונכנס פנימה. כשהוא הגיע למטבח, הוא ראה 3 צלחות מונחות על השולחן: צלחת אחת גדולה (שהייתה שייכת לאבא), צלחת שנייה בינונית (שהייתה שייכת לאמא) וצלחת שלישית קטנה (שהייתה שייכת לילד). הוא ניגש לצלחת הכי קטנה (זו של הילד) וטרף בביס אחד את התכולה. הוא לא שבע, וניגש לצלחת שהייתה קצת יותר גדולה מקודמתה (זו של האמא), טרף את התכולה שלה (והפעם בשתי ביסים), ומאחר שגם אחרי הצלחת הזו הוא לא שבע, הוא ניגש לצלחת הכי גדולה (זו של האבא) וטרף את תכולתה (והפעם בשלוש ביסים). זהו, הוא כבר מרגיש שבע.
הדוב פדינגטון ניתר מהשולחן אל הרצפה, התבונן קצת במטבח עם כל הכלים המשונים שהיו בו, ושרצה קצת להסתכל ולגעת בהם. אבל אז פתאום תקפה אותו שינה, והוא הרגיש שהוא מוכרח לקחת תנומה קלה. המטבח יחכה לאחר כך. הדוב פדינגטון פרש לחדר הבא, חדר השינה, שבו הייתה מיטה קטנה אחת (שהייתה שייכת לילד). הוא ניסה אותה, אבל היא הייתה קטנה מדי בשבילו והרגליים שלו הגיעו עד אחרי שהברזל במיטה הגיע. הוא החליט לעבור לחדר אחר, מקווה שיהיו בו עוד מיטות, ואכן בחדר השינה השני (שהיה שייך להורים) הייתה מיטה זוגית אחת. המיטה הזו התאימה בול לדוב גדול כמוהו: היא הייתה מרווחת וגדולה פי שתיים לפחות מהמיטה הקודמת, והיא נראתה ממש מזמינה. הדוב פדינגטון נכנס למיטה, נשכב בה, לקח שמיכה, התכסה בה, ומייד נרדם.
כשהדוב פדינגטון התעורר (מסתבר שהוא ישן במשך שבוע שלם - השינה של הדובים היא, כידוע, נמשכת זמן רב), הוא ראה 3 פנים שמתבוננות בו: פניו של אבא בן אדם, פניה של אמא בן אדם, ופניו של ילד ובניו, שחזרו זה עתה מחופשתם בצימר בצפון. פדינגטון הבין שזה הבית שלהם. הוא נזכר פתאום באגדה שסיפרה לו אמו הדובה כשהיה קטן יותר, אגדה שנקראה "זהבה ושלושת הדובים", והוא קלט פתאום שהסיפור של זהבה דומה מאוד לסיפור שלו. הוא התמלא פחד, כי הוא נזכר שסופה של זהבה בסיפור לא היה טוב, והוא חשש שגם סופו שלו לא יהיה טוב, ושהוא יגורש מהבית בזעם ובעיטות במקרה הטוב, וייטרף על ידי המשפחה הזו במקרה הפחות טוב.
אבל אז, הילד הקטן אמר: "שיואו, איזה חמוד הוא! אמא, אבא, אפשר לאמץ אותו? בבקשה? בבקשה?"
האמא והאבא חשבו כמה שניות, ואז אמרו: "טוב, בסדר"
ומאז אותו יום, הדוב פדינגטון חי בעיר, בבית של אבא בן אדם, של אמא בן אדם, ילד בן אדם (וגם תינוק בן אדם שהתווסף למשפחה, שמנתה עכשיו 5 נפשות ולא 3).
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
