(נכתב בזמן השגחה על בחינת פסיכומטרי, לאחר יו"כ תשע"ד)
חמישה עשר צעירים וצעירות
ילדי שנות התשעים, תעודותיהם מסגירות.
יושבים מולי בכתפיים שחוחות
גוהרים מעל דף ופניהם מתוחות.
"זכרו", "הקפידו", "התחילו" - צרור הוראות
האם אני זאת האומרת "נותרו עוד 5 דק'?"
הן רק אתמול על מבחן הייתי רוכנת,
ומחר כבר אחלוץ את נעלי הבוחנת.
רשרוש דפים, עפרון נופל
נשימת המזגן ושקט מחשמל.
ימים נוראים זה תמו מכבר
אך משהו מאימת הדין עוד נותר.
פרק ועוד פרק, ונתפס עוד צוואר
מתיחה מהירה, אך הדבר לא עזר.
כיסא אקדמי הוא אסון לשרירים
ובהרצאה משעממת - כיסא עינויים.
שמונה פרקים לפסיכומטרי וגם מטלת כתיבה
מותר רק להשגיח האחראית ציוותה.
וכך קיבלתי שיעור על יחסות וזמן,
שעוני עומד מלכת, ושלהם - חמדן.
שפע דקות, שעמום, עיני נודדות
מאחד לשני עוברות, מתמקדות.
ולמרות שאיני מן הנוטים לרגשנות,
גל חיבה הציפני בשעת ההתבוננות.
ולפתע עולה בי מין רעיון חמקמק
הן כל יום צופה בי עין ממרחק,
ואם לזרים נמלאתי אהדה רק מלהתבונן
הייתכן שבעיני בוראי - לא אמצא חן?
"סגרו המחברות" - אני אוספת את החומר
אף טופס לא נשכח, יש חוק וסדר.
והמושגח, גופו חומר וכצל ימיו,
כשמגיע יומו נאסף אל אבותיו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
