קשה להסביר היום שאחרי כל הסבל שקדם החל "מומנטום" של שלום ותקווה והאמנו, האמנו שגם להם נמאס ונמצא דרך לחיות ביחד.
כשהחלו הפיגועים הנוראים זה היה בילתי נתפס, לא היה ברור בתחילה מי היד המכוונת.
היום הדברים ידועים עידן התמימות שחיינו בו טפח על פנינו.
קשה להסביר את זה למי שלא היה ולא זוכר. בערך באותה עת גם החלו שוב לדבר על שלום עם סוריה, אני זוכר שהוצאו ספרים וחוברות מדריכים לטיול בדמשק ובכלל בסוריה.
בכיתות שלימדתי הראתי במפה אפשרות לטייל דרך סוריה לטורקיה ואפילו להגיע לארופה ברכב פרטי.
האמנתי שזה רק עיניין של זמן שאקח את בני משפחתי לטיול כזה. שוב המציאות טפחה על פנינו והיום זה נראה רחוק מתמיד.
רבין האמין בשלום למרות שהיה מנהיג פרגמטי, פרס חי כבר את השלום את המזרח התיכון החדש שראה מתגשם מול עיניו.
הוא לעולם לא היה טיפש הוא היה ונשאר לדעתי אופטימי. לעומתו המנהיגות הנוכחית לא משאירה מקום לתקווה - מטעמים מובנים. אבל חוסר תקווה מוביל למקומות שאיש מאתנו לא רוצה להיות בהם.
איני חושב שזה זמן לדבר על שלום בתוך כל המהומה המזרח תיכונית.
אבל אנחנו מצווים למענינו ולמען הדורות הבאים לחפש כל פתח לתקווה כי אחרת החיים הופכים לבילתי נסבלים.
אני מאמין שהמושג נבואה שמגשימה את עצמה עדיין תופס. אם נחנך לשלום, אם נקווה לטוב יתכן שבמהלך השנים נמצא את הדרך. כי גלגלי ההסטוריה מתגלגלים באופן בילתי צפוי.
עשיתי "תרגיל מחשבה" לאחור ובדקתי מה היו צפיותי האישיות (בחיי האישיים) והקולקטיביות כעם ומצאתי שבכל שלב הארועים היו שונים ממה שחשבתי, שחשבנו שיהיו לטוב ולרע. גם אני בוכה בליבי כמוך, כמו מזג האויר על רצח רבין ועל המקום שאנו נמצאים בו היום שלא בטובתינו ושלא לטובת שכנינו מכל הכיוונים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
