הריקוד שלי שונה. העור שלי מבהיק ומתחתיו השרירים מתקשים, נקפצים. הריקוד הזה הוא לא ממש הרעש שלי ולא ממש השקט. הוא בעיקר הציפייה הזאת, הדרוכה, הנצלנית. הריקוד שלי הוא קצת ילדה וקצת געגוע. הוא זה שאומר לי ששניים אינם התחליף לאדם אחד. הוא יכול גם לשקר. השקרים שלו פרועים וטהורים כל כך, עד השתאות. לריקוד שלי אין זמן ולא שעון, וגם אין לו אותיות. מילים יש לו. מעט מילים והרבה שתיקה, ונקודות חמות וצורבות של הבנה. כשהריקוד מתחיל לפעמים הכל קצת מתעוות, משני הכיוונים, והגוף שלי קצת מתפתל ולפעמים נזרק מעצמו כמו מכות חשמל, והמחשבות שלי נזרקות גם הן ברעש גדול. והזיכרון המתוק של הנשיקות מלאות הטעם שלנו. בריקוד שלי לא תמיד יש את החיבוק. חיבוק הוא שונה, הוא מופיע מעצמו בין אדם לאדם. זה לא משנה אם העיניים פקוחות או עצומות, כי קל לראות. תמיד. זה רגש דקיק ונעלה של צלילות. זה ריקוד צבעוני של פלא. הוא עגול ונושם וחסר ומשתוקק. ויש בו גם פחד, ולא מן הסוף, אלא מן הנקודות הצורבות של ההבנה, המשאירות להט מוזר מאחוריהן. ויש לו גם ריח, של החול והבדידות וצחוק החברים והמגע וקרמל וחנות ספרים יד שנייה ושל טחינה ברגע הערבוב ותפוח ירוק ותקווה ותדהמה וייאוש ושמיעה ומראות וזכוכית ושברים ושלם וניפוץ וחיות ועולם וכאב וזקנה וילדות וגשמים ושמיים ותכלת ודם ולהב ורגש פועם בי פועם בי פועם ומגע ומגע ומגע ומגע -
הריקוד שלי. אל תפחדי להבין, משאלה.
ומגע, ואשליות רועדות חשופות.
הריקוד שלי, ותמונות ישנות. וקסם ונורמאליות בבעבוע של לחש.
ומגע.
המגע.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
