"זה גם מה שמיכאל אמר", חייכה הילדה. האור ריצד בעיניה החומות, והן נפערו, נחושות לקלוט עוד מעט אור.
רק עוד קצת.
"אני יודע", אמר הילד. ושתק. שתק. מתישהו הוא יחזור לדבר אולי, אבל בינתיים הוא רק שותק. אולי הוא עדיין יודע את מה שאמר פעם שידע, אולי כבר שכח אבל התבייש לומר זאת. כך או כך הם נותרו שניהם, הילדה מחייכת והילד שותק. קפואים, מחכים למיכאל. איפה מיכאל? עיניהם התועות נפגשות, נזהרות שלא להסגיר דבר. אבל הם מכירים כבר כל כך טוב שזה לא באמת משנה. המבט של הילד מרפרף אל הצלקת הדומיננטית בלחיה של הילדה. הוא מרים את היד בהיסוס, אגרופו חמים. ואז הם מסבים שניהם את מבטם אל האופק.
הרים משוננים.
"כמן זמן נהיה כאן עוד", שואלת-נאנחת הילדה לאחר נשימה ארוכה. הילד מושך בכתפיו בתגובה. היא כבר שכחה איך נשמע קולו.
אני יודע, אני יודע, אני יודע.
הם נזהרים. אוי, הזהירות הארורה שלהם. הילד והילדה לא רוצים להיות האחרונים בתור. הם רק ילדה וילד, יש להם עוד כל כך הרבה לפניהם לעבור.
והילד, אם הוא יודע או לא, עדיין שותק.
והילדה מחייכת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
