שאלתי.
אבל,
לך אין מילים
לאלף את הפרא,
לווסת את הגעש
שמתפרץ לך, לפעמים,
במבט העיניים
בקצות השפתיים.
אז קטפת ענף
שקדיה,
והראת לי-
"את מבינה? זה - את".
וידעתי.
שאתה רואה בה
את הגבול הדקיק בין הוורוד ללבן,
את עלי הכותרת הנושרים בנגיעה
עזה
מדי,
את ריח הדבש
הנוטף, המשכר.
וראיתי
כמה היא מפעימה אותך
בשמחה מתפרצת,
בהתרגשות גועשת,
ואיך אתה כובש את כולך-
לאחוז בה
בעדינות הראויה.
ואהבתי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה