מי ידע שיש בעולם כל כך הרבה עצב. לחשתי לה, שעה שחיבקתי את גופה הרך והחמים בין זרועותיי. שמיכת הפוך החמה והנעימה כיסתה אותנו, אוגרת את חום גופנו.
אני אוהב לנשום את עורה. יש לה עור ריחני. בבקרים היא מתעוררת ועולה ממנה ניחוח של לחמנייה טרייה.
אני אוהב אותה.
הייתי בונה לה עולם חדש, מנתץ את כל הדברים הרעים שמקיפים אותנו, יוצר לה ולי מיקרוקוסמוס בטוח, עולם שכולו טוב.
אתמול ראיתי עם הילד תכנית בטלוויזיה לילדים. היו שם חתלתולים קטנים ופרוותיים וארנבונים וכלבלבים, וכולם צחקו ונהנו. איזה מין עולם זה? לא העולם שלי, זה בטוח. למה משקרים לילדים? למה מספרים להם שהעולם בטוח ורך ואוהב? נכון, יש בו אהבה, אבל אהבה היא כאב.
בכל רגע יש אלמנט של פרידה. בכל רגע. אתה יכול לקבל התקף לב וליפול, מבטך האחרון קולט את אהוביך מביטים בך בדאגה, האישה קמה במהירות מהכיסא ורצה אליך, הילד צורח בבהלה, וזה הדבר האחרון שתקלוט. עם החיזיון הנורא הזה תרד אלי קבר.
ובכל לילה, אני רוצה לחבק את האהובה המתוקה והריחנית שלי, וללחוש לה באוזן מילות אהבה מתוקות. כי מי יודע מה יהיה... והרגע יש לנו אחד את השני... הרגע...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
