עוד לילה עבר, הגיע בוקר יפה,
אך אין טעם לחיים, וגם לא לקפה.
איך הרצון למות בא מצורך לחיות?
איך השמש הפכה למסך הדמעות?!
הרבה זמן תעיתי בערפל העמוק
ולא פעם ניסיתי להיות ילד מתוק,
לרצות את כולם, את כל העולם.
אבל מה איתי?! גם אני בן-אדם!!!
הרבה זמן תעיתי בערפל העמוק,
בזמן שניסיתי להיות ילד מתוק.
עכשיו בא לי לצעוק שישמע העולם:
"גם אני!..כן,אני! הי, שומעים!? גם אני בן-אדם!!!"
איך השמש הפכה למסך הדמעות?
הכל נצבע בשחור כשרק התחלתי לחיות.
איך חלומי המתוק פתאום הפך לסיוט?
איך אותי קברה בתוך עצמה המציאות?
ושוב: שני בתים שמתחילים "הרבה זמן תעיתי..."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה