כמה זה רציני? שאלתי בעברית הקצת עילגת שהייתה לי עד לא מזמן. הוא התנשם בפתאומיות. זה רציני, אני מצטער. אני מצטער.
איפה הוא? שאלתי במהירות, כשהעולם הפך מברור ובהיר לכתמים מטושטשים ובחזרה לגשמי. זה קרה במהירות כמה פעמים. הסחרחורת שלי התחזקה.
הוא הביט בי בספקנות - את לא יכולה לראות אותו. את בסדר? הוא הוסיף בדאגה קלה. המבט על הפנים שלי התערער, אסור שזה יקרה עכשיו, זה לא יכול לקרות. אני בסדר. אני בסדר.
בבקשה, אמרתי. רק לכמה דקות. לאיש היה ריח מתוק מדי וחזק מדי, מעורר בחילה. זיהיתי אותו טוב, טוב מדי. זה היה ריח קבוע בבית שלי.
הדלת נפתחה בחריקה קלה. על מיטה לבנה עם כתמים מבריקים שכבת. הצבע עוד לא נספג בסדינים, הבגדים שלך היו ספוגים. הסתובבתי והקאתי, הקאתי ולא יכולתי להפסיק. מתנשמת, בחנתי את הפנים שלך. הן היו נקיות יחסית, ומהפה שלך היה הריח החריף המוכר. העיניים שלך נפתחו לסדק קטן, גורמות לי לחשוב. אפורות וצלולות, לא כמו שלי.
אוקיי, אמרתי. אוקיי. פקחת עיניים - עלמוש. מחייך קצת. הקול החלוש שלך אז הבהיל אותי.
אני כאן, עומריקי, אני כאן. אתה שומע אותי?
הכתמים הוסיפו לגדול. מיצמצתי, מנסה לסלק את ההיגיון מתוך עיניי. ידעתי אנטומיה יותר מרוב האנשים המבוגרים. כמויות מסוכנות. הראש שלי חישב את כמות השתייה שנכנסה וכמות הדם שיצאה.
לא יכולתי להביא את עצמי להוריד את הבגדים ולבדוק את החומרה, כבר ידעתי מספיק. עכשיו רציתי פשוט לחכות.
הגוף שלך ממש פלט חום, אני הייתי מקוררת. אבל זה היה חום חולני בגוף שלך, של פצעים עמוקים וצמרמורות. בשנינו עבר רעד מתואם. חיוך הופיע, כמעט בלתי נראה, ונעלם. אולי דימיינתי? השארת אותי עם כאב המחשבה. זה היה משחק תפקידים מעוות.
סיגריה, אמרת. את יכולה להוציא לי סיגריה? כמו תמיד, הקופסא הלבנה הייתה מעוכה. היססתי. הוצאתי אחת והתחרטתי, לא עכשיו. במקום זה שיחקתי עם המצית, עם לשונות האש הקטנות. עומרי, אני אוהבת אותך. אתה התאמצת לחייך שוב. גם אני, ללי. את שומעת? זה יהיה בסדר, ממש בסדר. אני מבטיח. הינהנתי וניסיתי להיות חזקה, הכל רץ לי בראש. התכופפתי וחיבקתי אותך. הגוף שלך רתח, והרגשתי איך הנוזל הבוגדני נדבק גם בי. קירבת אל האוזן שלי את השפתיים, והן רטטו. לחשת לי, הבל הפה שלך מדיף אלכוהול.
תחזרי הביתה, לחשת בצרידות. והשתעלת. תחזרי הביתה, את שומעת? זה יהיה בסדר. את צריכה להעמיד פנים עכשיו. הכל בסדר. השפתיים שלך להטו לי על המצח לרגע. והרפית. ואז יצאתי משם, רואה את הכתמים האדומים מתפשטים, פורצים ממך באכזריות. חייכתי אלייך הרבה אחרי שכבר עצמת עיניים. רפואה שלמה.
איך גוננת עליי, כשלהגן על עצמך לא יכולת. עומרי, עומריקי, אחי הגדול. איך אמרת לי שהכל יהיה בסדר כשלא ממש האמנת בזה, שלפחות אני אאמין. איך ידעת את האמת, ואת החולשות של החיים.
וזה פרץ ממך החוצה.
אנחנו כבר כמעט לא נפגשים. זה כבר לא אותו הדבר. עומרי, מי יגיד לי עכשיו משהו להאמין בו? ויסמוך עליי ככה? זה קשה לי. אני כל כך מתגעגעת
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
