השמים מוכים באפור חיוור מסמלים את הנפש הפגומה שלי. אני מרגישה חרוטה וקרועה ואין שום מחט בעולם שיכולה לתקן אותי. אולי רק לפצוע. אני מדממת נפשית. הכל סביבי בצבעים של אדום אפור ושחור. לא אדום של חיות או אהבה. אדום של דם. מלחמה. הגב שלי מרוצץ. ואני מרגישה איך העצמות שלי דוקרות אותי מפנים כאילו מבחוץ לא הספיק. הרוח הקרירה נושבת לי על הפנים ומעיפה לי את השערות לכל עבר כאילו התחוללה בהם סופה משל עצמם. אני ריקה ואין בי כלום. כלי שבור. הטיפות שמטפטפות לא מצליחות למלא אותי. הן רק מרטיבות אותי, לוקחות מתוכי כל שביב של חום שנותר בי ומחלחלות דרך הסדקים שבי ישר לאדמה. הנשימות שלי קצובות. כדי שיהיה לי מספיק אנרגיה בשביל השאיפה הבאה. וזאת שאחריה. אחרת הכל יעלם ויבלע. ולא יישאר כלום. רק שחור. שחור כמו הנשמה שלי. שחור כמו התקווה שלי. שחור כמו העתיד שלי.
שאיפה.
נשיפה.
שאיפה.
נשיפה.
אין לי אוויר.
הוא קר ודוקר כמו אלפי רסיסים קטנים. ויש לו זרועות ארוכות כמו של מדוזה שלופתות לי את הגרון וחונקות אותו. צורבות אותו. העיניים שלי אדומות, יבשות ומלוחות אחרי שהדמעות התייבשו ואין שום טיפה אחת בגוף שנשארה בי.
אני פוחדת. אני לבד. הם לא מבינים אותי. אף אחד לא מבין אותי. הם לא יודעים מה זה להתעורר כל לילה מסיוטים. כשנטיפי זיעה נגרות על פני וגופי. הם לא יודעים מה זה לדמיין באלפי מיתות משונות את המיתה שלו. הם לא יודעים מה זה לאבד את האדם שהכי קרוב אלי בעולם. גם אם הוא אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי. אבל אני יודעת שהוא כן. כי הוא לא צריך להגיד. אני מרגישה את זה במהות שלי. בהווי שלי. בקיומי. כי בלעדיו, אני כלום.
הם לא יודעים מה זה להיזכר בגוף שלו. תלוש, מקומט, מנופח, חלוש, שבור. שוכב על מיטת הניתוחים. ומביט בי בעיניים עצובות כשהוא אומר לי. זהו אליה. אני כבר לא אותו הדבר.
ואני צורחת,
גם אני כבר לא אותו הדבר.
אבא.
אבל אני לא אומרת כלום.
אני שותקת.
כמו המוות.
אני שותקת ומדחיקה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
