התלבטתי אם להעלות את הסיפור הזה, וכתבתי אותו בקבוצת סופרים צעירים, כדיי לדעת מה לתקן בו.
אז אחרי כמה חיזוקים, הערות והארות, שיפצתי אותו קצת והחלטתי להעלות אותו.
אני לא בטוחה איך להמשיך אותו, אבל זאת ההתחלה שלו.
האמצע שלו קיים באחת הביקורות שלי, פשוט ניסיתי להרכיב סיפור שלם.
מקווה שאצליח(:
********
אור של בוקר נכנס דרך החלון של החדר שלי, מסנוור מעט את עיניי.
ניסיתי, בקושי רב, לפתוח אותן.השעה הייתה 6:40. עוד עשרים דקות אני צריכה לקום.יצאתי מתנוחת העובר שהייתי בה, נותנת לגוף שלי להתפרס על המיטה. בהיתי בתקרה, תוך כדיי שאני מקשיבה לתיקתוקיי שעון העץ שהיה תלוי בחדרי. תיק-תק תיק-תק תיק-תק.......
אפור, חשבתי לעצמי. הכל אפור. לא באמת היה אפור היום. לפי השמש שסנוורה אותי יכולתי להבין את זה, אבל הרגשתי רע. לא היה לי מצב רוח, כמו הרבה ימים בזמן האחרון.
התחלתי לספור את התיקתוקים, תוך שניהלתי עם עצמי שיחה בראשי.
אחת,שתיים,שלוש,ארבע,חמש..........
(מוזר. יש כתם קטן של צבע על התקרה. אולי בצביעת החדר שלי הצבע התפספס מקיר וגלש לנקודה הזאת בתקרה)
חמש עשרה,שש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה.......
(אולי אני אבריז מבית הספר היום?)
עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש.....
(לא יקרה כלום אם פעם אחת אבריז. בכל מקרה אין לי איזה שיעור חשוב או משמעותי שאני צריכה להיות בו היום)
עשרים ותשע, שלושים, שלושים ואחת, שלושים ושתיים, שלושים ושלוש, שלושים וארבע....
(אולי אגיד לאמא שאני חולה?..)
ארבעים, ארבעים ואחת, ארבעים ושתיים, ארבעים ושלוש, ארבעים וארבע, ארבעים וחמש......
(היא תבין אותי. היא חייבת...)
חמישים ושלוש, חמישים וארבע, חמישים וחמש, חמישים ושש, חמישים ושבע.....
(היא תבין למה אני מתכוונת)
שישים ואחת, שישים ושתיים, שישים ושלוש....
(אוח, אני לא יכולה ללכת היום! אני באמת לא יכולה)
שישים ושש, שישים ושבע...
ואז שמעתי קריאה מהקומה מתחתיי."סיווני? סיוון! את צריכה לקום! את עלולה לאחר!"
החלטתי לוותר על הרעיון להבריז. היא לא תוותר לי, אמא שלי.
לקח לי עשרים דקות להתארגן לבית הספר.
התאמתי את חולצת בית הספר ביחד עם אביזרים שיתאימו, חצאית קצרה, אבל לא קצרה מידיי, יפה בגוון אדום בורדו והתאמתי להכל גם נעליי בובה בצבע שחור לקה. התלבטתי אם להתאפר או לא, זה היה תלוי לפי מצב הפנים שלי ועד כמה הם הזכירו פיצה או לא, החלטתי שלא כי הם נראו בסדר.
הסתכלתי בראי, בוחנת את עצמי. ניראתי בסדר. נערה רגילה לחלוטין. לקחתי את מברשת השיער שלי והתחלתי להבריש אותו. אחריי כמה הברשות הוא הבריק. הוא היה יפה, שחור וגלי. זייפתי חיוך לראי. ניראתי כאילו שטוב לי,
שאני בסדר.
הייתי חייבת להיראות טוב. מושקעת יחסית, לשדר לעולם שהכל בסדר, "עסקים כרגיל" כמו שאומרים, כדיי שלא יראו מה קורה באמת.
אחרי שסיימתי להתארגן, ירדתי למטה. הכנתי לעצמי קפה, ולקחתי קערת דגנים והתיישבתי על הכורסה בסלון.
אכלתי בזמן שצפיתי בטלוויזיה. חשבתי על כל הדברים המזעזעים שהראו בחדשות.
מקריי רצח ואונס, שוד, סחיטה, שוחד. הכל כל כך מדכא. אחלה דרך להתחיל את היום...
לקחתי לגימה מהספל. הייתי צריכה להוסיף פחות חלב ממה שהוספתי לקפה. אפילו מבחינת הקפה שלי היום מתחיל לא כל כך טוב. קוויני, הכלבה שלנו, באה אליי, ליקקה לי את היד.
ליטפתי אותה בחזרה ברוך, תוך כדיי בהייה באויר.
"איך את סיוון?" שאלה אמא.לקח לי שנייה להתעשת ולקלוט שהיא דיברה אליי. "אני בסדר" השבתי,"יש לנו היום מבחן".
אמא נראתה מופתעת שסיפרתי לה את זה. אני בד"כ לא מספרת לה על מבחנים שיש לי. האמת שאני באמת לא בטוחה למה סיפרתי לה.
"במה?" היא שאלה. "במתמטיקה" השבתי, תוך כדי שאני עושה פרצוף מעונה. אני הייתי ממש גרועה במקצוע הזה, והיא ידעה כמה קשה לי איתו.
היה נראה שהיא מתלבטת מה להגיד לי. אחרי כמה רגעים היא אמרה "יהיה בסדר. זה בסדר אם לא תקבלי ציון יותר מידיי גבוה. גם אני לא הברקתי בזה".
משום מה זה לא באמת עודד אותי, אבל חייכתי אליה בכל זאת.
אני עושה את זה הרבה בזמן האחרון, מזייפת את החיוך שלי, אחרת עלולים לראות שמשהו לא בסדר.
פתאום ראיתי שכבר עוד 5 דקות רבע לשמונה. אוי, לא! אני עלולה לאחר את ההסעה!
"ביי!" צעקתי, תוך כדיי שרצתי לכיוון הדלת.....
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה