פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 436 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים אבוד פרק 1 israel goldman
הוא נוצח. הוא הפסיד בקרב. גופו נחרש שריטות, וראשו מלא פצעים. הוא שב מהמלחמה מובס, מושפל, קטן. עכשיו הוא בא למפקדה, הוא רוצה להחזיר את הסמלים. את הדרגות. להצדיע, עוד הצדעה אחת ודי. אחר כך זהו, הוא יעזוב לבלי שוב.
"היכן המפקדה?" הוא שואל עוברים ושבים. אך אין עוברים ואין שבים. הוא שואל ואיש לא עונה. אין מי שיענה. הרחוב שומם בשעות שכאלו. הוא אומלל. הוא אינו מוצא את המפקדה.
היכן יטיח את הדרגות? היכן יתלוש את הסמלים? היכן יפשוט את המדים? היכן יכה בנשקו? הוא לא מוכן בשום פנים ואופן לוותר על שום חלק מהטקס שהוא תכנן, והוא אינו מוכן שאיש יגנוב לו את ההצגה הזו. את הניצחון שבתבוסה.
אבל איש אינו יכול לעזור לו. אין איש שיכול בכלל שלא לעזור לו. אין נפש חיה.
הוא הולך וגונח, הולך וכואב, הנחות נפלטות מגרונו, דמעות מעיניו, דם מידיו ושיירי בוץ מבגדיו. אך איש אינו שומע, איש אינו רואה, איש אינו יודע. הוא לבד, כלוא בדממת הרחוב.
לרגע הוא שוקל, שיקול קל שבקלים, אולי לבכות; אך לא! הוא לא יבכה לעצמו. בכי שהוא היחיד הצופה בו, זו הצגה לא מוצלחת. הצגה, בה הוא גם הבמאי, השחקן וגם הקהל. והוא, הוא הרי יודע שהוא מובס, אז בשביל מה?
הולך והולך עד שהוא כשל בצידי דרכים. קרס תחת עצמו.
עתה, הוא מפורקד על גבו, שרוע, עזוב וכאוב, מרוח בצידי דרכים. עכשיו, לאט לאט, הוא מפסיק לגנוח. הוא מאבד את שאריות כוחו, גניחותיו נעשות רפות ושקטות, עד שהוא נכנע. כשהוא נכנע, הוא כבר לא יכול היה אפילו להניף דגל לבן, הוא פשוט ירק חיוך מר, את חיוכו של המפסיד, ונכנע.
בעודו שרוע, עזוב לנפשו, הפקר לגורלו, הוא שם לב, לראשונה בחייו, כי העולם, כן, העולם היבש הזה, מקושט בירח ואינספור כוכבים. ועננים אדומים וזועמים, עוברים על פני הירח, עוברים ועוברים; ומיד בהגיע הרוח הם מתחילים לרוץ, לדהור עד שהם ממש טסים. אבל הירח אינו משיב להם חיוך. אינו מתייחס אליהם. הוא מתעלם, נשאר אדיש. הוא מפזר מעט אור מעומעם, אבל אדיש לחלוטין לתנועת העננים. הם לא מעניינים אותו. הם כאילו עוברים עבור מישהו אחר. את פניו הקעירות כחרמש הוא מפנה לכיון הכוכבים, אך הכוכבים משיבים לו גם הם באדישות מוחלטת. איזה מן עולם זה? עולם ענק ומרתק שלא הכיר מעולם. העננים עובדים לרצות את הירח, הירח מנסה לפייס את הכוכבים, אך כולם משיבים באדישות.
הוא שמע תמיד על ירח וכוכבים. שמע, אבל מעולם לא נעמד להתבונן. מעולם לא נעצר לראות. הוא ראה אור קלוש בשמים, כמה נצנוצים, עננים, וזהו. הוא מעולם לא שם לב כיצד הם מתנהגים, כמו בטרגדיה של חיזורים.
הוא מתבונן ומתבונן, בינתיים שוכח ממכאוביו, שוכח מתבוסתו, שוכח מכבודו שחולל, שוכח שהוא שרוע בפינת רחוב, עד שהגיע ענן גדול, עב בשר, מפוטם וגס, וכיסה לו את הירח, עד בלי ניתן היה לשוב ולראותו, או אז, הוא שב ונזכר היכן הוא נמצא ואת מה הוא מחפש, אך השמיע גניחה אחרונה ונכנע. הוא נרדם.
* * *
עם נצנוצם של קרני השמש הראשונים הוא התעורר, הסתכל מימינו, הביט לשמאלו, אך הוא לא הבין היכן הוא נמצא. מה הוא עושה כאן? כיצד הגיע עד הלום? היכן הוא? לכל הרוחות, היכן?
הוא פקח לרווחה את שאריות עיניו שעוד היו דבוקות בקורי שינה, הסתכל והסתכל ולא הבין היכן הוא מצוי. מה הוא עושה כאן? מי הם האנשים בקצה הרחוב? מה הם המדים שעל גופו, לאיזה צבא הוא שייך? מתי הוא לבשם? מדוע המדים כה מלוכלכים? מדוע הנשק כה מיושן? מי שרט את ידיו? מי פצע את אפו? הוא לא ידע כלום.
הוא התיישב על הארץ. הרים את ראשו, הזכיר לעצמו שוב, שהוא אדם, ולא בעל חי, ועל ראשו להיות זקוף! הוא התיישב, שפשף שוב את עיניו, הביט שוב סביבו, ניסה לזהות את המקום, להבין להיכן הוא שייך. אך הוא לא זיהה דבר.
הוא קינח את שאריות הדם מידו, הרים אותה, החזיק בראשו, תפס את מצחו, והתחיל נענע את פדחתו, ושאל את עצמו, שוב ושוב: מהיכן הגעתי לכאן? להיכן היו פניי מועדות, ומדוע מכל הפינות אשר בעולם, אני דווקא בפינה זו, דווקא בשעה זו, ודווקא בצורה זו?
מה הם העצים שבצידי דרכים? ומדוע עליהם כה נושרים? ומפני מה איש בעולם אינו אוסף את העלים? מדוע מניחים את העלים לעשות מעשה אדנות, ליפול באין מפריע, להיערם לצבורי צבורים של עלים, ולהפריע לעוברי דרכים?
מי בנה את הבתים כה קטנים ועזובים? כה מוזנחים ומתקלפים? מי גר בהם? ומדוע אין לפניהם חצרות? ומדוע מעט האנשים הנראים נמצאים כה רחוק?
לאט לאט, הוא סידר היטב את נעליו, מתח בחוזקה את מכנסיו, טחב לתוכם את שולי חולצתו, סידר מעט את זקנו המדובלל, היטיב את שערו הפזור, ליטף את לחייו, וניגב בשרוולו את שפתיו וקם מן הארץ.
להיכן ילך?
* * *
הוא צועד כמה מאות צעדים, מהוסס, מדדה, איטי. הוא שם פעמיו לעבר האנשים שבסוף הרחוב, ככל שהתקרב אליהם, כך חשכו עיניו, ותקוות ליבו התפוגגה לה. אלו היו אנשים נמוכים, עבים, מגושמים וגסים, בגדיהם עלובים ומרופטים ופניהם זעקו בורות.
הוא ניגש לעברם, פנה אליהם, וניסה להגיש להם את ידו לשלום, אך אלו לא השיבו לו את ידיהם, כדרך הנימוס.
"משביעני אתכם, אדוניי הנכבדים, בכל הקדושים שבכל הזמנים, אתן את בריתי לכם, עשו נא לי חסד של אמת, אמרו לו היכן אני נמצא? מהו המקום הארור הזה? מי אתם? אנא אמרו לי!"
הם התחילו לומר זה לזה משפטים לא ברורים, מבטי תמיהה מהולים בשחוק קישטו את לחייהם נוטפות השומן. אך הוא לא הבין את שפתם, וכנראה שגם הם לא הבינו את שפתו.
משהבין כי ממילא אינם מבינים את שפתו, וכי כל מאמץ שיעשה יעלה בתוהו, החליט לקלל את רחם אמם ולגדף את משכבי אבותיהם, והניחם לנפשם.
הוא הלך לסוף הרחוב והתפתל יחד עם הרחוב מימין לשמאל ומשמאל לימין, עד שהגיע למבנה ארעי, אך רחב ידיים, מבנה ללא צורה וללא חן, מבנה שמפויח בצדדיו ומוכה במרכזו, ההרפתקאות שהמבנה הזה העיד על עצמו, הספיקו ככל הנראה לשלושה מפטמי אווזים קשישים; אך על המבנה הוא ראה טס מפח גדול ועליו פזורים אותיות; הוא רק יתקרב אליו ומיד הוא יבין. הוא התקרב והתקרב, עד שהגיע אל המבנה, אך לאכזבתו, נוכח לדעת כי אינו מכיר את השפה, ואינו יודע לקרוא.
הוא אינו יודע היכן הוא. הוא לא מבין מה הוא עושה כאן.
* * *
ויהי בחצי היום, בטנו התחילה לרעוב. מה יעשה? מהיכן יאכל? מאין יבוא עזרו?
הוא התיישב תחת המבנה, אך לא ידע כיצד ישבור את רעבונו.
אוי אוי, הוא זועק על עצמו, מי יחרוש בעגלתי? מי יפתור חידתי? מה מר מדבש? ומה עז מזר?
הוא פנה כה וכה, ראה כי אין איש, נצמד לאחד הבתים, בלם את ליבו מלפעום, דמם כמת, והקשיב לתוך הבית, ניסה לשמוע היש עץ בבית אם אין. ויהי כשמעו כי אין שום תנועה בבית, הוא טיפס מהר על החלון הגס וחדר פנימה, הביתה.
דבר לא הזכיר לו את המונח בית, כפי שציפה; הריהוט כה שונה, המאכלים כה אחרים, המקום כה זר.
הוא מיהר את צעדיו לעבר סל פירות היער שבאמצע החדר, תפס כמה מן הפירות, תחבם בכיסו ונמלט מן החלון.
הוא קפץ והחל לנוס. במנוסתו הוא לא ידע לאן, לא ידע להיכן, הוא לא ידע האם הוא עושה נכון או טועה? אך הוא נס ונס עד שהגיע לפינה מוצפנת; התיישב על הארץ והשביע את רעבונו.
ותשקוט בטנו.
* * *
אז מהיכן אני? מדוע אני כאן? מדוע איני מכיר איש? הוא שב וחשב.
הוא קינח את שיירי פירות היער שבשפתיו, והחל להיזכר.
הוא הובס. הוא נכנע. והוא כאן, כי הוא מחפש את המפקדה, הוא יגיע למפקדה וישיב להם את הדרגות. הוא אינו חפץ בהם. הם נעשו לו לעול.
הוא אינו יכול לראות את דרגותיו מחוללים. הוא אינו יכול לראות את מדיו מושפלים. הוא אינו מסוגל יותר לשאת את חרפתו.
אך לא. הוא לא יסיר את בגדיו כאן. הוא לא ישליך את מדיו פה. הוא שומר עליהם. שומר מכל משמר. הוא בדק בשבעים עיניים אם איש אינו מבחין, הוא בחן באלף חושיו כי איש אינו שם לב, הוא דחף את ידיו לכיסו הסודי, בדק שעדיין הסמלים שם, מאופסנים, מרוכזים, מוכנים לפעולה, לטפם קלות, מששם, נשק את אצבעו שנגעה בהם, שב וסגר את הכיס. הוא יבוא למפקדה ויטיח אותם. בחוזקה. הוא יכה בכל כוחו בנשקו, בכל כוחו. אם משהו ישבר - הרי טוב, ואם לאו, שצליל המכה יישמע מסוף העולם ועד סופו.
ככה מפסידים בקרב! גם להפסיד צריך לדעת איך!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
