תמיד שואלים אותי למה אני אוהבת להיות חולה, למה אני מחפשת סיבות להיאחז במחלה הזאת שכל פעם מנצחת עוד חלק ממני. אף פעם לא הבנתי למה אני רוצה להיות אבודה, למה אני רוצה להאמין שאין שום דבר ואין אף אחד שיכול לעזור לי. רציתי להמשיך להיות חולה, רציתי להמשיך לחיות במציאות שלי, מציאות אחרת משל אחרים, רציתי לגור בבועה שלי, ששם אף אחד לא יכול לפגוע בי חוץ מעצמי. פחדתי מהמציאות, מהחיים, פחדתי מלחיות ולהיות כמו כולם. לא רציתי להיות מאושרת ושלמה, רציתי להמשיך להיות שבורה, להמשיך לסבול. אולי אני אוהבת את הסבל הזה, אולי אני אוהבת להרים ידיים בלי להילחם.. אולי פשוט נלחמתי יותר מדי וזהו זה ניצח?
הם לא מבינים שהחיוך שלי מזויף, שהצחוק שלי הוא רגעי, הם לא מבינים שהעצב הזה חי בתוכי וימות איתי. הריקנות הזאת תלווה אותי בכל שלב בחיים.. הם לא מבינים שעדיף למות חיה מאשר לחיות מתה.
הם חושבים שאני משוגעת, שאני ילדה קטנה מדי בשביל להגיד שקשה לה, הם חושבים שזה יעבור, שזאת רק תקופה קשה, הם בטוחים שאני חזקה. אבל אני לא, הם משקרים לעצמם ומנסים לעשות את זה גם לי, אומרים לי שאני חזקה, שאני בוגרת, שאני יכולה לצאת ולהתחיל חיים חדשים, טובים יותר. הם באמת חושבים שאני מספיק חזקה כדי להבריא. מי הם בכלל, הם לא מרגישים את מה שאני מרגישה, הם לא יודעים איך זה כשבבת אחת הכל נהיה שחור, שקשה לנשום, שהכל רועד ואי אפשר ללכת, הם לא יודעים איך זה כואב לחיות בעצב הזה. כבר שנים אני סובלת מדיכאון, זה חלק ממני.
שום תרופה תעזור, רק מינון יתר...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
