פורומים » שירים ומשוררים

יהודה עמיחי, נתן אלתרמן, ולהבדיל אביב גפן. משוררים חדשים וישנים. שירים שאהבתם, וספרי שירה שנגעו בליבכם.

• לפני 11 שנים ו-4 חודשים על השיר "ליל קיץ" מאת נתן אלתרמן במקור ובתרגום לרוסית על-ידי לאה גולדברג adolf.goman

  
  
  1. להלן מובא קטע מהספר של א''ב יפה "לאה גולדברג. תווי דמות ויצירה" (ת-א, "רשפים", 1994, עמ' 285-283):
  
  שתי האגרות האחרונות שבתיק נוגעות לנסיונה רב-העניין של לאה גולדברג לתרגם משירי אלתרמן לרוסית *. עד כמה שידוע לנו, כתבה לאה שירים רק בעברית, משחר נעוריה. אמנם, ידיעתה את השפה הרוסית היתה עמוקה ומושלמת, לא רק באשר זו היתה השפה השניה שלה, אולי אפילו לשון-הקריאה הראשונה במעלה, משום זיקתה לספרות הרוסית הגדולה של המאה הי''ט. אך, קשה היה להעלות על הדעת שהיא תוכל לתרגם בצורה כה מושלמת שירים של אלתרמן לרוסית. אולי ניתן להסביר את יכולתה לתרגם דווקא שירים אלה בכך שאלתרמן הושפע בעיצוב הפואטיקה שלו (בעיקר בראשית דרכו) מן האימאז'יניזם הרוסי ומשירתו של פסטרנאק במיוחד.
  אלתרמן לא חסך מלים להביע את התפעלותו מרמת התרגום ולשונה הרוסית העשירה והמדוייקת של המתרגמת. הוא ביקש מלאה רק תיקון קטן בבית השני של השיר "ליל קיץ", ולפי הנוסח שלפנינו, שהוא כנראה הנוסח המוגמר. היא אכן עשתה את התיקון המבוקש, אם כי הדבר היה כרוך בשינויים יסודיים בתרגום של הבית הזה. בסוף האגרת, שוב מתנצל אלתרמן על איזו פגיעה שפגע בעבר (הקרוב) בלאה, והוא מביע תקוותו כי חידוש הקשרים ביניהם יסלק את "החיץ המפריד, שכן הוא באמת דק מאד ומיותר מאד".
  
  לאה יקרה,
  
  התרגומים נפלאים. איזו רוסית תמירה וחזקה! כשאני קורא במכתבך שזה נסיון ראשון שלך, אני שמח גם ששני שירים ישנים אלה שלי זכו להיות עילה מקרית שגילתה יכולת חדשה זו אצלך. תודה לך, לאה.
  הנני מבקש אותך רק, אם אפשרי הדבר, לתקן תיקון אחד, ולא מפני שהתרגום אשם במשהו, אלא מפני שהמקור הוא שחטא בשעתו. שתי השורות האחרונות של הבית ב' בשיר "ליל קיץ" ("במגלב זהב" וכו') צורמות אותי כשאני נתקל בהן, מחמת שענין המגלב המונף מעורר בה הנאה מן הצבעים של הזהב והשחור. תמיד יש לי חשק לתקן כאן משהו כדי להחליש לפחות את רושם הצרימה הזאת. הייתי מבקש, איפוא, שתחליפי בתרגומך את התיבה חלשצ'ות [מצליפים] במשהו סטאטי יותר, ואולי גם את קנוטום [בשוט], במשהו פחות בולט. אילו השמטת בכלל את הבית הזה הייתי מודה לך עוד יותר.
  אשר להדפסה – ברור שאת רשאית למסרם לדפוס.
  ועכשיו אומר לך עוד משהו:
  בשל רשלנות ועצלות שלי פגעתי בכמה הלכות ידידות אלמנטריות ובשל כך גבה כמין חיץ בינינו.
  האמיני לי, לאה יקרה, כי לבי הוגה לך כתמיד הרבה ידידות ואהבה.
  ייתכן כי התכתבות קצרה זו שבינינו תסייע להרוס את החיץ המפריד, שכן הוא באמת דק מאד ומיותר מאד.
  
  שלך נתן 23.2.61
  
  האגרת האחרונה שבצרור הזה נכתבה כשבועיים אחרי קודמתה ואף היא מתייחסת לעניין התרגומים. הוא מתנצל על הטירחה שהטיל עליה בבקשתו הקודמת ומסביר מדוע היה הדבר כה חשוב בעיניו. ושוב הוא מבקש תיקון נוסף, בשתי השורות החדשות, אם כי אינו נלאה מלהביע את התפעלות מעבודתה של לאה גולדברג בתרגומים אלה.
  
  לאה יקרה,
  
  בענין "שתי השורות" מצאת את המוצא הטוב ביותר, נתת משהו מצויין משלך ומנעת בעדי מלהימאס עליך בהתערבות טרדנית.
  נדמה לי כי מימי לא הערתי הערות למתרגמים. באמת לא איכפת לי איך אני "מתקבל" בלשון אחרת. אם הטרדתי אותך הפעם – אף שהתרגומים הם נפלאים באמת – עשיתי זאת מפני שהתרגומים הללו עשויים להתגלגל לרוסיה והיה חבל לי שאיזה קורא יהודי (אולי גם צעיר ובעל טעם) יקבל, בתוך המעט המגיע אליו מכאן, ציור זה של אותו "מגלב זהב" וכו' שאינו יכול שלא לעורר בלב קורא כזה, רושם דוחה (ובכך אני מזדהה אתו) מחמת הנימה של האסתטיות הליטראטית המספרת על משחק הצבעים הנוצר על ידי מכשיר שימושי כמו שוט שעה שהוא צולף ומכה. לא הברוטאליות שמצאת כאן (לשבח) היא המפריעה, אלא צירופה עם נחת ספרים הטרקלינית המעריכה את המראה.
  מטעם זה אולי כדאי לשנות את שתי השורות החדשות – את המלה צ'רנוקוז'י [שחור העור] המעוררת עכשיו אסוציאציות שינן מתקשרות עם שלשלאות זהב.
  ומה שנוגע לשאר תיקונים שלך – אני פשוט מתפעל מהם.
  וכל טוב לך , לאה,
  וסלחי על ההטרדה והטורח
  שלך נתן 6.3.61
  
  2. בכוונתי להעיר כמה הערות לגבי השיר עצמו של אלתרמן ולגבי תרגומו לשפה הרוסית על-ידי לאה גולדברג. אך תחילה – המקור והתרגום בתרגום מילולי חזרה לעברית:
  
  המקור
  
  לֵיל קַיִץ
  
  דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׂוֹרֶקֶת.
  בֹּהַק הַסַּכִּין בְּעֵין הַחֲתוּלִים.
  לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה ! בַּשָּׁמַיִם שֶׁקֶט.
  כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים.
  
  זְמַן רָחָב, רָחָב. הַלֵּב צִלְצֵל אַלְפַּיִם.
  טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הָרִיסִים הִצְעִיף.
  בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָּס מַפִּיל אַפַּיִם
  עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.
  
  רוּחַ קַיִץ שָׁטָה. עֲמוּמָה. רוֹגֶשֶׁת.
  עַל כִּתְפֵי גַנִּים שְׂפָתֶיהָ נִשְׁפָּכוֹת.
  רֹע יְרַקְרַק. תְּסִיסַת אוֹרוֹת וָחֶשֶׁד. רְתִיחַת מַטְמוֹן בַּקֶּצֶף הַשָּׁחֹר.
  
  וְהַרְחֵק לַגֹּבַהּ, בִּנְהִימָה מֻרְעֶבֶת,
  עִיר אֲשֶׁר עֵינֶיהָ זֹהַב מְצֻפּוֹת,
  מִתְאַדָּה בְּזַעַם, בְּתִמְרוֹת הָאֶבֶן,
  שֶׁל הַמִּגְדָּלִים וְהַכִּפּוֹת. תרגום מילולי מרוסית לעברית לתרגום של לאה גולדברג לרוסית
  
  ליל קיץ
  
  דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָב מַרְעִישָׁה יוֹתֵר מֵהַסוּפָה,
  וּבֹהַק הַסַּכִּין בְּעֵינַיִים שֶׁל הַחֲתוּלִים.
  לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה ! כּוֹכָבִים בְּשֶׁקֶט,
  כְּמוֹ בְּאֵבוּס, שׁוֹכְבִים בַּשָּׁמַיִים.
  
  זְמַן רָחָב. לְשָׁעוֹת קַל לִנְשׁוֹם.
  טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הַמַּבָּט הִצְעִיף.
  לְמִרְצָף הִפִּיל פַּנָּס עֲבָדִים לֵילִיִּים,
  בְּהִנִיפוֹ אֶת שֶׁבֶט הַזָּהָב.
  
  רוּחַ שְׁקֵטָה רוֹגֶשֶׁת, כְּמוֹ רַכָּב קַל
  בָּ אָ ה בִּדְהִירָה, פָּרְעָה אֶת הַשִׂיחִים,
  נִצְמֶדֶת לְכַעַס הַיָּרוֹק שֶׁל הַגִּינוֹת.
  הַמַּטְמוֹן מִיתַמֵר בַּקֶּצֶף שֶׁל אֲפֵלָה.
  
  הָעִיר עוֹלָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר רָחוֹק לַגֹּבַהּ
  עִם צִיפּוּי בְּזָהָב שֶׁל הָעֵינַיִים. בִּנְהִימָה לְלֹּא מִילִים
  אֲבָנִים מְאַדוֹת זַעַם וְרַעַב
  שֶׁל הַמִּגְדָּלִים הַגַּגוֹת וְהַכִּפּוֹת.
  הבית הראשון
  
  כל הספר של אלתרמן "כוכבים בחוץ" כתוב לפי כללים של סימפוניה במוסיקה קלאסית.** גם השיר "ליל קיץ" נוהג על-פיהם וכאילו מהווה חלק ראשון של סימפוניה – אלגרו בכללי הסונטה: הוא מתחיל באקספוזיציה (הצגה ראשונה קצרה) של שני נושאים – הראשי (נמרץ, מז'ורי - העיר) והצדדי (יותר שלו, מינורי - השמיים). הנושא הצדדי חייב להיות ניגוד כלפי הנושא הראשי. לאחר-מכן בא שלב התפתחות הנושאים בנפרד, ובסוף הם מתנגשים זה בזה. ייתכנו גם נושאים נוספים (כאן – הזמן)***.
  
  העיר מתוארת בשתי השורות הראשונות של הבית בתור משהו שיש בו סכנה: הדומייה מלאה שריקות, בוהק הסכין בעין החתולים. השמיים, להיפך, שקטים ושלווים. כל הכוכבים כרוכים בחיתולים.
  בין שני הנושאים מתנגב נושא נוסף: מישהו (כנראה – דובר בשיר) מבטא משפט שיש לו אופי שונה מאחרים: הוא כולל לא תמונה אלא רגש שעדין אי-אפשר לזהות אותו: לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה !
  השורה האחרונה של הבית הראשון במקור קצרה משאר השורות. דבר זה גורם להיווצרות של אתנחתא ומטרתה להדגיש כי ההצגה הסתיימה ומתחיל שלב התפתחות הנושאים. (בתרגום טכסיס זה לא בא לידי שימוש). ***
  
  הבית השני
  
  בית זה נראה לאלתרמן יותר בעיתי מכל האחרים; הוא אפילו מציע לגולדברג למחוק אותו מהשיר. לפי בקשותיו של המשורר גולדברג עושה שינויים בבית כאשר היא מתרחקת יותר ויותר מהמקור.
  תחילה מתפתח דווקא הנושא השלישי – הנושא של תפיסת הלילה על-ידי הדובר בשיר. הוא מבטא אותו עכשיו במילים אחרות: זְמַן רָחָב, רָחָב. ושוב אנחנו לא יודעים אם הוא מרוצה מזה ואם לאו. גולדברג חושבת שהוא מרוצה, והמשפט הבא בשורה הראשונה הַלֵּב צִלְצֵל אַלְפַּיִם מתרגמת כך: לְשָׁעוֹת קַל לִנְשׁוֹם (אילו לא הדובר אלא הזמן עצמו מבטא את רגשותיו).
  אבל כאן מתהווה שאלה: למה הלב "צילצל" ולא פעם או דפק? כנראה, הלב מדומה לפעמון מגדל-השעון העירוני. אלפיים פעימות בקצב רגיל שלו הלב יכול לפעום במשך 40-30 דקות, אך אם מדובר בשעון המגדל, לאלפיים פעימות יידרשו יותר מתשע יממות. זאת אומרת, לדובר בשיר הלילה נראה כאין-סופי. (חבל שמטפורה נפלאה זו נעלמה מהתרגום).
  לכן, ניתן להניח שהרגש שמבטאים משפטים אלה הוא לא נעים, ולא קל לדובר בשיר לנשום באווירה כזאת. הוא לא נמצא בשמיים השקטים והשלווים, אלא בעיר המתוארת להלן כריכוז הרוע.
  גם השורה השנייה דורשת הסבר.מהו מובן המשפט טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הָרִיסִים הִצְעִיף? כנראה, הטל מדומה לדמעות השמחה בשעת פגישה מיוחלת שהן מטשטשות, מערפלות את הראייה. אבל, כנראה, בלילה אין-סופי הזה לא הן, אלא טל הבדידות מכסה את ריסיו, ומכאן –ניתן להניח שהדובר לא כל כך מאושר במה שהוא רואה ומה שעובר עליו.
  הופעת המשפט טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הָרִיסִים הִצְעִיף תהיה מובנת יותר אם נניח שבמילים כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים אלתרמן מתכוון ל"כוכבים בלוט הערפל" (השמיים נסגרים מול עיר-הפשע). אז צעיף הדמעות (או טל) המטשטש את המבט נראה כהמשך של אותה התמונה.ייתכן ואלתרמן חשב על המילה הרוסית pelená שלה יש כל שלוש ההוראות האלה – חיתול (pelená קטנה), לוט הערפל, דוק הדמעות המטשטש את הראייה. ****
  החל מהשורה השלישית של הבית השני, מתפתח הנושא הראשי – נושא העיר. הפיתוח נעשה לא רק לפי הרעיון של האימז'יניסטים (העיקר הוא אימג', דמות), אלא גם לפי הרעיון של הסימבוליסטים שמהם ספג אלתרמן אידיאות רבות (העיקר הוא סמל). החל מוורהארן ובודלר, ראו סימבוליסטים בעיר הלילית את הרוע המושך, המעוות כל דבר שהוא אתי או אסתטי.
  אלתרמן לא היה שבע רצון מהתיאור שלו הכולל משחק צבעים – שחור וזהב – בסצינה עם הפנס האכזרי. נדמה לו, למשורר, שיש כאן גילוי של טעם רע (ועוד יגיע לרוסיה! ומה לגבי הקורא הישראלי? הנימוק לא נראה רציני במיוחד). אך הוא חוזר למשחק צבעים זה גם בבתים הבאים: בַּקֶּצֶף הַשָּׁחֹר... עֵינֶיהָ זֹהַב מְצֻפּוֹת. זאת אומרת, לא ההשוואה היא חטא (שאלה של טעם), אלא חזרה לאותם מילים בשיר, שרצוי שלא יקרה.
  אלתרמן ביקש מגולדברג גם להחליף את עֲבָדִים שְׁחוֹרִים במשהו אחר (כבר בשנת 1961 לא היה זה פוליטיקלי קורקט!)
  אלתרמן אפילו ביקש למחוק כל הבית, אך אזי השיר היה מאבד את המטען הרגשי שלו ולא היה נשאר בו כלום חוץ מתמונה חסרת כל קשר אנושי.
  
  הבית השלישי
  
  רוּחַ קַיִץ שָׁטָה. עֲמוּמָה. רוֹגֶשֶׁת.
  עַל כִּתְפֵי גַנִּים שְׂפָתֶיהָ נִשְׁפָּכוֹת.
  
  ניתן לפרש את הרוח כדמות אישה המחפשת קירבת גברים, עוד פן אחד של העיר המקולקלת. לא כך רואה את התיאור לאה גולדברג. היא מתארת
  רוּחַ שְׁקֵטָה רוֹגֶשֶׁת, כְּמוֹ רַכָּב קַל
  בָּ אָ ה בִּדְהִירָה, פָּרְעָה אֶת הַשִׂיחִים,
  ומשום-מה
  נִצְמֶדֶת לְכַעַס הַיָּרוֹק שֶׁל הַגִּינוֹת.
  בשפה הרוסית "רוח" – מילה ממין זכר, לכן בתרגום הרמז הארוטי של הבית נעלם.
  כאן כדאי לשים לב לטכסיס חשוב של אלתרמן. למען הדגשת האינסוף של הלילה הוא מתאר את כל התמונה כסטאטית לגמרי. תנועות שהיו, כבר הסתיימו (הלב צילצל, הטל הציף...) או מתחוללות ללא שינויים (הרוח שטה, הפנס מפיל, האבנים מאדות...). ולרוב שמות העצם לא נצמד שום פועל כלל. מעניין הדבר, גם מגולדברג אלתרמן מבקש: "שתחליפי בתרגומך ... במשהו סטאטי יותר"
  
  הבית הרביעי
  
  כנהוג בסונטה, מתרחשת התנגשותם של שני הנושאים – שעיר והשמיים.
  הנושא הצדדי לא זכה לפיתוח כי השמיים האדישים נותרים מאחרי לוט הערפל. אך כעת מתברר שהוא אכן מהווה ניגוד כלפי הנושא העיקרי, הראשי: דווקא כלפי השמיים משליכה העיר כל טענותיה, זעקת רעב וזעם.
  בסוף התרגום אי-דיוק קטן מחליש את התיאור: לא האבנים מאדות את הכעס שלהן לשמיים, אלא העיר מאדה את אבניה.
  
  ולאלה הקוראים רוסית הנה התרגום של לאה גולדברג במלואו:
  
  
  Натан Альтерман
  
  ЛЕТНЯЯ НОЧЬ (1938)
  
  Тишина в пространстве громче вихря,
  И в глазах кошачьих блеск ножа.
  Ночь! Как много ночи! Звезды тихо,
  Точно в яслях, на небе лежат.
  Время ширится. Часам дышать привольно.
  И роса, как встреча, взор заволокла.
  На панель поверг фонарь ночных невольников,
  Потрясая золотом жезла.
  Ветер тих, взволнован, легким всадником
  Прискакал, и, растрепав кусты,
  Льнет к зеленой злобе палисадников,
  Клад клубится в пене темноты.
  Дальше, дальше ввысь уходит город
  С позолотой глаз. Урча, без слов,
  Испаряют камни гнев и голод
  Башен, крыш и куполов.
  
  Перевод Леи Гольдберг (1961)
  
  * "ליל קיץ" ו"הסער עבר פה לפנות-בוקר" מתוך הסםר "כוכבים בחוץ" (1938)
  ** כתבתי על זה במאמר "ניגון הכוכבים" באתר זה.
  *** להבדיל מן המשקל המירבי בספר – אנאפסט, שיר זה כתוב במשקל טרוכי (הברה ראשונה מוטעמת, השנייה לא-מוטעמת) – בקצב השעון המתקתק. הרגליים הדו-הברתיות הלא-מוטעמות בתחילת השורות הלא-זוגיות ו בסוף השורות הזוגיות "מאריכות" את הזמן עוד יותר.
  **** גולדברג תירגמה "כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים" במשפט "כּוֹכָבִים בְּשֶׁקֶט, כְּמוֹ בְּאֵבוּס, שׁוֹכְבִים בַּשָּׁמַיִים." דוגמה אחת לתינוק ששוכב באבוס עטוף בחיתולים היא סיפור על ישו הנוצרי בברית החדשה. הנגדת הילוד החף מכל פשע מול עיר החטא היא רעיון מעניין, אך קשה להאמין כי אלתרמן רצה בכך.
  ***** במאמר שלי " מה פרוש של הבית?" (שמחת עניים בשפת הרמזים) בפורום זה כבר הבאתי דוגמה אחת איך אלתרמן עושה שימוש באוצר-מילים רוסי בתוך השיר הכתוב בעברית:
  הביטוי "לב בכלוב" לא כולל רמז לא לאריה ולא לבית-החזה. אך בשפה הרוסית Lev – אריה ובית-החוזה נקרא "כלוב החזה"; משחק מלים זה מובן רק בקונטקסט של שתי השפות (שיר "האב" מתוך מחזור "שיר עשרה אחים" בספר "עיר היונה").
  
  אדולף גומן
  
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.