יש לי פלאפון ישן מימי תרפפ"ו הבנים שכנעו אותי לקנות חדש. אני לא יוצא הרבה מהבית, השתכנעתי.
שלחו אותו עם שליח . הוא בא על אופנוע , תחתום פה תחתום שם. אין לו זמן הוא צריך לרוץ. הוא ניתק לי את הישן. מחק את מספרי הטלפון של המשפחה והחברים שהיו שם. שחלק מהם זה רק מזכרת כי הם כבר לא כאן.
להסביר לא היה לו זמן, יש לו עוד ארבע מסירות בשעה הקרובה.
נשארתי עם מכשיר בלי יכולת להפעיל אותו, אפילו להוציא שיחה אני לא יודע.
בצהריים הגיעו הנכדים. הנכד בשמחה הוא בן עשר ומבין בדברים האלה ניסה לעזור לי. אז הגיע אמא שלו הילדים אוכלים אצלנו פעמיים בשבוע ואנחנו שולחים גם לה אוכל. התחננתי שתשאיר אותו כאן שיסביר לי-שישאר עם סבא שלו
מעט שידריך אותי. לא ! לא! בחמש צריכים לבוא אליו חברים ויש לו שעורים. לקחה את האוכל שלה ואותו והלכה.
נשארתי עצוב ומדוכא. כבוד הורים נרמס, אין זמן לכלום. אני כותב זאת מפני שאין לי את מי לשתף בתחושות שלי. את אשתי איני רוצה לשתף אני מסוגל לשתוק ולבלוע את הצפרדעים היא לא.
גם את בני איני רוצה לשתף משום שאיני רוצה שיהיה אצלם סיכסוך בבית. גם ככה החיים שלהם על סכינים. וברור שאיני רוצה שנכדי יפגעו.
אני יודע שזה לא ספרות גדולה. אבל זה מזכיר לי סרטים מהעבר נדמה לי סרט בשם "כולם בסדר" סרט איטלקי עם מסטרוייני ואת הספר אבא גוריו. כנראה שככה זה בחיינו. אני לא זוכר יתכן שגם אני בצעירותי הייתי כזה אבל לא זכור לי.
אני כותב להוציא את המרירות שהצטברה אצלי.
בין כך אף אחד לא יקרא את זה. "שכחתי" רק להזכיר שהבית שהגברת גרה בבית כמעט כולו מכספים שחסכתי מעבודה במשך כל ימי חיי.
בית הרבה יותר חדש ויפה מביתי. אני יודע שזה קטנוני לציין זאת. אבל אלו התחושות שלי ולדעתי הן אנושיות מאד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
