היא ראתה אותם בכל יום, מטפסים על הגזע. נאחזים בו בציפורני המתכת. בכל יום מטפסים קצת גבוה יותר, עד שיורד הלילה. היא ראתה אותם בכל יום, מעוותים את פניהם בזעף כשמבינים עד כמה איטי קצב התקדמותם. עד כמה גדול מרחקם מן הצמרת. היא ראתה אותם בכל יום, ואת לילותיה בילתה בניסיון להחליק את החריצים שיצרו בגזע. לעיתים היה העץ מדמם, ודמו הדביק בצבע הענבר ניגר במורד הגזע. תמיד פחדה שאם יקדימו יצליחו להגיע גבוה מדי, עד הענף שלה, אך הם מעולם לא הופיעו לפני חצות היום.
לא שהדבר עזר לה, כמובן. היא נאלצה להסתתר מרגע שהאירה השמש מעל, והעמידה אותה בסכנת התגלות. תמיד קיוותה בליבה שהפעם לא יגיעו. שישכחו מהעץ וממטרתם. היה ברור שלעולם לא יגיעו לצמרת כל עוד יקציבו לעצמם זמן כה מועט. חוסר התועלת שבדבר עשתה אותו תמוה מעט בעיניה, אך לא הייתה לה היכולת לצאת ולשאול אותם. לא מבלי להיתפס.
היא ראתה אותם בכל יום, מטפסים על הגזע. מכאיבים לו. תמיד הייתה צופה בהם, מזועזעת. כאילו ניטלה ממנה האפשרות להסב את מבטה. כאשר היו נועצים את הציפורניים המלאכותיות בגזע ונעצרים לרגע, בכדי לצעוק דבר מה זה לזה, היו הציפורניים משאירות בו חתכים עמוקים. אך העץ מעולם לא התלונן. מעולם לא ניער מעליו את המזיקים. את אלה שפגעו בו קשה כל כך. זה היה הדבר שגרם לה להבין שלא רק את מעטפת העץ הם שוברים, אלא גם את רוחו.
מאז ומעולם היה עץ זה ביתה. ככל שהצליחה לזכור, לא היה כאן איש מלבדה, כך שלמרות שקבעה את מקום משכנה על אחד הענפים הגבוהים החשיבה כביתה את העץ כולו. לא הייתה בידה כל דרך לסלק את אלה אשר פלשו אליו בגסות כזו, פוגעים והורסים את ביתה, מלבד לצפות. תמיד הייתה יושבת שם, מציצה ממבואה אשר בין העלים, עיניה קרועות. בכל פעם מחדש עלתה בה המחשבה לנסות ולפגוע בהם. מה לא הייתה נותנת כדי לסלק אותם משם לתמיד… אך הם היו גדולים וחזקים ממנה בהרבה.
היא ראתה אותם בכל יום; מגיעים ועוזבים, משאירים אחריהם שובל של הרס וכאב. בכל יום מטפסים מעט גבוה יותר. בכל יום צועקים מעט חזק יותר. בכל יום מחדש.
בני האדם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
