סרטים הודים הם סוג של קולנוע שלא קיים בהוליבוד. הסרט הנוכחי הוא סרט קליל ולא חופר, שעוסק בנשים מתמידות, ונכנס לקטגוריה של סרטי אוכל.
בסרט הזה האוכל הוא מטאפורה למסע פיזי ונפשי.
כדי להבין טוב יותר את הסרט צריך לחשוב על מעמדה של האישה בחברה ההודית. לפי הדת האינידית האישה בחטא יסודה. האישה עשתה את החטא הקדמון והיא הראשונה שלא צייתה לפקודה.
באינדואיזים יש אין ספור "אלות" במשמעויות שונות המשלימות את החסר וגם בסרט הזה יש את האלה בדמות "הדודה". לא רואים אותה בסרט אבל שומעים אותה והיא גם משעשעת.
בהודו האישה היא הכוח האולטימטיבי שמניע את הכוח הגברי וכך גם בסרט מאידך, בהודו אין אושר מחוץ לנישואין וזה מאוד ניכר בסרט הנוכחי...שימו לב לאלמנה בסרט...
עד היום כ-95% מהנישואין בהודו מתבצעים על ידי שידוך. בהודו מתחילים לאסוף את הכסף לנדוניה איך שנולדים. נהוג שהכלה מגיעה לחתן עם תכשיטים והמון מתנות ומי שלא עומד בקריטריונים של המסורת הזו-עלול למצוא את עצמו לא בחיים.
קנדה היא הארץ שהכי טוב בה להיות אישה מאידך, הודו היא ההיפך. האלמנה בהודו מנודה מהחברה, היא צריכה ללבוש בגדים לבנים ואפילו לאכול רק מאכלים מסוימים. גם בקטע הזה נוגע הבמאי.
הנשים בהודו חשופות לאלימות והסטטיסטיקה מלמדת שכל 20 דקות נאנסת אישה בהודו.
אם לא יהיה שינוי מתוך החברה הנשית לא יהיה שינוי בהודו עוד הרבה שנים. בנושא זה הבמאי של הסרט לא חופר אבל הוא "נוגע ומרחף מעל העובדה הזו".
כל הסרט צולם בבומבי. עיר גדולה עם המון תנועה: פסי רכבת, חשמלית ואמצעי תחבורה נוספים שבעזרתם האוכל והאנשים זזים מקום למקום.
ה-DABBAWALLAHS פועל בהודו מאז 1890 ללא טעויות. הרעיון הוא לספק ארוחות חמות מהמטבח של עקרות הבית למשרד של בעליהן ולאחר מכן להחזיר את קופסאות האוכל הריקות חזרה. אנשי ה- Dabbawallahs הם אנאלפביתים ולכן הם משתמשים בצבעים וסמלים. השירות של DABBAWALLAHS מתחיל בבית האישה כשהיא מורידה לשליח את קופסאות האוכל ואז הקופסאות עוברות מתחנה לתחנה, עד שאותה מנת אוכל מגיעה לשולחנו של הבעל במשרדו.
אז מה קורה בסרט שלנו שנופלת טעות וקופסת האוכל מגיע לאלמן?
כל הקטעים בסרט הם קטעים דוקומנטריים והשחקנים אינם שחקנים.
הודו היא יבשת גדולה עם מטבח הודי של מים מתוקים, מלוחים, הרבה תבלינים ובכל מקום יש מטבח קצת שונה. בריטואל הדתי בהודו מתעסקים כל הזמן באוכל. לדעתם אוכל הוא מתנה. השימוש בקסם התבלינים הוא הקסם של האוכל וגם כאן לתבלינים יש משמעות....תבשיל הודי כהלכתו אמור לקחת המון זמן בישול ולכן הנשים כל היום מתעסקות עם האוכל. אין בסרט מתכונים אבל בהחלט ניתן להריח את התבלינים.
מי שהסריט את הסרט הזה הקדיש לכך המון מחשבה בכל מה שקשור לאוכל. נושא האוכל תמיד היה קיים בקולנוע עוד מימיו של צראלי צ'פלין שאכל את הסוליה של הנעל שלו דרך מרצ'לו מסטוראני בקולנוע האיטלקי, הזלילה הגדולה, לאכול להתפלל לאהוב, והחגיגה של באבט ועוד.
בסרט הזה האוכל הוא המרפא של הבדידות והינו אקט חברתי המקשר בין אנשים. מאידך כיום לאוכל אין משמעות אלא מי שתופס את מקום הכבוד לאוכל הוא השף עצמו שעומד מאחורי האוכל. (לראיה ראו את כל תוכניות הראליטי סביב האוכל במסך הקטן... מאסטר שף, משחקי השף ועוד).
לסיכום: זהו סרט על מעמד האישה ומסע של שני אנשים שהקשר היחידי ביניהם היה "אוכל" כמטאפורה, אבל בסופו של דבר שניהם הגיעו לצומת דרכים.
זהו סיפור עם תקווה לעתיד עם ההנאות הקטנות ותשומת הלב לדברים הקטנים, לדוגמא הפתקים וחליפת המכתבים בין שני הגיבורים שלנו בסרט.
ממליצה לפני שניגשים לסרט הזה ולמי שלא מכיר ויודע על התרבות ההודית, לעיין מעט במקורות לרבות היחס לנשים בחברה ההודית.
ציון 8 מתוך 10.
לי יניני
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
