---------------------------
"[זׁאת עִם שְׁדֵי הַשַּׁיִשׁ הַקָּרִים שֶׁלָּהּ,
ועִם יָדֶיהָ הַדַּקּוֹת, הַבְּהִירוֹת,]
הִיא פִּזְּרָה אֶת חַיֶּיהָ לָרִיק
עַל זֶבֶל, עַל שׁוּם דָּבָר.
אוּלַי רָצְתָה זֹאת כָּךְ, אוּלַי הִשְׁתּוֹקְקָה
לָאֻמְלָלוּת הַזּוֹ, לְשִׁבְעַת סַכִּינֵי הַכְּאֵב,
לִשְׁפֹּךְ אֶת יֵין הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ
עַל זֶבֶל, עַל שׁוּם דָּבָר.
עַתָּה הִיא שׁוֹכֶבֶת בְּפָנִים רְצוּצוֹת,
רוּחָהּ הַמְּבֻזָּה כְּבָר עָזְבָה אֶת הַכְּלוּב,
עוֹבֵר אֹרַח, רַחֵם עָלֶיהָ, וּשְׁתֹק -
אַל תֹּאמַר שׁוּם דָּבָר."
Amos Noy כותב בבלוג שלו את הדברים הבאים על המשוררת :
אנה מרגולין (ביידיש: אַננאַ מאַרגאָלין), שם העט של רוזה לבנסבוים, שנולדה בבילרוס ב 1887 ומתה בניו-יורק ב 1952. היא אמנם הוציאה בחייה רק ספר שירים אחד בסוף שנות העשרים (כן, כן, של המאה הקודמת) ועוד אחד יצא מעזבונה לאחר מותה, אבל היא נחשבת לאחת המודרניסטיות הבולטות ופורצות הדרך של הקבוצה הניו-יורקית.
השיר הזה נקרא "אפיטף" (כתובת-מצבה), והוא אכן נחקק על מצבתה של המשוררת על-פי בקשתה, למעט שתי השורות הראשונות (המובאות כאן בתוך סוגריים מרובעים) – עובדי בית הקברות היהודי בקווינס, שתופעל על ידי קואופרטיב סוציאליסטי וקבורים בו ב"שורת הסופרים" לא רחוק מקברה הבודד של מרגולין כמה מסופרי היידיש הגדולים של ניו-יורק, סרבו לכתוב על מצבה טקסט כל-כך בוטה.
- ספר שירים מתורגם של מרגולין יצא בקרוב (?) בהוצאת קשב ובתרגומו של אשר גל. הדוגמאות מתוכו ברשת יפות מאוד מאוד (עוד פנינה במחרוזת תרגומי השירה שהוצאת קשב שוזרת בצנעה רבה מדי}.
"[זׁאת עִם שְׁדֵי הַשַּׁיִשׁ הַקָּרִים שֶׁלָּהּ,
ועִם יָדֶיהָ הַדַּקּוֹת, הַבְּהִירוֹת,]
הִיא פִּזְּרָה אֶת חַיֶּיהָ לָרִיק
עַל זֶבֶל, עַל שׁוּם דָּבָר.
אוּלַי רָצְתָה זֹאת כָּךְ, אוּלַי הִשְׁתּוֹקְקָה
לָאֻמְלָלוּת הַזּוֹ, לְשִׁבְעַת סַכִּינֵי הַכְּאֵב,
לִשְׁפֹּךְ אֶת יֵין הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ
עַל זֶבֶל, עַל שׁוּם דָּבָר.
עַתָּה הִיא שׁוֹכֶבֶת בְּפָנִים רְצוּצוֹת,
רוּחָהּ הַמְּבֻזָּה כְּבָר עָזְבָה אֶת הַכְּלוּב,
עוֹבֵר אֹרַח, רַחֵם עָלֶיהָ, וּשְׁתֹק -
אַל תֹּאמַר שׁוּם דָּבָר."
Amos Noy כותב בבלוג שלו את הדברים הבאים על המשוררת :
אנה מרגולין (ביידיש: אַננאַ מאַרגאָלין), שם העט של רוזה לבנסבוים, שנולדה בבילרוס ב 1887 ומתה בניו-יורק ב 1952. היא אמנם הוציאה בחייה רק ספר שירים אחד בסוף שנות העשרים (כן, כן, של המאה הקודמת) ועוד אחד יצא מעזבונה לאחר מותה, אבל היא נחשבת לאחת המודרניסטיות הבולטות ופורצות הדרך של הקבוצה הניו-יורקית.
השיר הזה נקרא "אפיטף" (כתובת-מצבה), והוא אכן נחקק על מצבתה של המשוררת על-פי בקשתה, למעט שתי השורות הראשונות (המובאות כאן בתוך סוגריים מרובעים) – עובדי בית הקברות היהודי בקווינס, שתופעל על ידי קואופרטיב סוציאליסטי וקבורים בו ב"שורת הסופרים" לא רחוק מקברה הבודד של מרגולין כמה מסופרי היידיש הגדולים של ניו-יורק, סרבו לכתוב על מצבה טקסט כל-כך בוטה.
קישור חיצוני • www.facebook.com
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=645554008851415&set=a.170377796369041.44067.100001904662958&type=1&theater- ספר שירים מתורגם של מרגולין יצא בקרוב (?) בהוצאת קשב ובתרגומו של אשר גל. הדוגמאות מתוכו ברשת יפות מאוד מאוד (עוד פנינה במחרוזת תרגומי השירה שהוצאת קשב שוזרת בצנעה רבה מדי}.