הרצח התרחש בשעת לילה מאוחרת. באותו הזמן, נראה כאילו לא מסתובבת אף נפש חיה בזירת הפשע. חוץ מדמות אחת בז'קט שחור ומנוקד בנקודות לבנות ומכנסי פסים.
הכל היה שקט ואז נשמעה צרחה. ואחר כך כלום.
אבל זה היה מספיק חזק וארוך בשביל שתושבי השכונה יפתחו את חלונות בתיהם, הסתכלו מסביב ויתהו על מה המאומה. ואחר כך באו השוטרים, הבלשים והכלבים.
אבל- הרוצח ברח. ורק אחד ראה אותו.
והאחד הזה הוא אני.
החלטתי לא להלשין עליו למשטרה. רציתי לפתור את התעלומה לבד.
ומשום מה, הייתי די רגוע יחסית למה שאתם בטח מצפים ממני להרגיש במצב כזה.
למחרת בבוקר קמתי כמו בכל יום רגיל. אכלתי ארוחת בוקר כמו בכל יום רגיל, צחצחתי שיניים כמו בכל יום רגיל, ובקיצור הכל היה כמו בכל יום רגיל.
עד שראיתי אותו בבית הספר. ביום הראשון ללימודים.
היה לו ז'קט שחור ומנוקד בנקודות לבנות ומכנסי פסים.
החלטתי לא להרפות ממנו את העיניים.
"שלום תלמידים" אמרה לנו המורה החדשה שלנו ששמה הארוך לא מעניין במיוחד. "אני לא מכירה אותכם, אתם לא מכירים אותי ואף אחד מכם לא מכיר אחד את השני. בואו נעשה סבב שמות"
אוווף חשבתי בלב.
כל אחד אמר את שמו אבל אני התרכזתי רק בילד עם הז'קט השחור והמנוקד בנקודות לבנות ומכנסי פסים.
לבסוף הגעתי לשם שלו. קראו לו אדי. אדי פאול.
טוווב.
ואז המורה הציעה לנו לבחור משחק. כולם בחרו את "אמת או חובה".
זבל של משחק. המשחק הכי ממוסחר שאני מכיר.
התחלנו לשחק ולא קרה שום דבר מעניין. בחובה רוב הילדים אמרו דברים כאלה: "חובה עליך לנשק את הילדה החדשה" (לא רק שזה נדוש אלא זה גם די דבילי. כאילו, כולם פה חדשים. הבנתי שאני אמור לחיות במשך שנה לפחות עם הילדים האלו ואולי אף להיות חבר שלהם) או דבר טיפשי אחר: "חובה עליך לקפוץ על רגל אחת 10 פעמים" (פשוט ילדותי. אין מילים) ובאמת אמרו: "אמת שאתה אוהב את הילדה החדשה?" (כנ"ל) או ש: "אמת שאתה אוהב את הילד החדש?" (עצוב. מקרה קשה.)
בקיצור, לא היה שום דבר מעניין עד שהבקבוק פנה לכיווני. ואל תחשבו לרגע שרק בגלל שהגיע תורי, אני חושב שהמשחק כבר לא משעמם. הוא כבר לא משעמם כי הצד האחר של הבקבוק הצביע לכיוונו של אדי פאול. ההוא עם הז'קט השחור ומנוקד בנקודות הלבנות ומכנסי הפסים.
הרוצח הזה.
וזה היה אמת.
ואדי נראה מתוח. ואני בהחלט יודע למה.
הוא התחיל להזיע ופתח את פיו כדי להגיד משהו. הוא גמגם: "אפשר חובה בבקשה?"
ידעתי. הוא פוחד.
"ולמה שאעשה את זה?" שאלתי בזלזול והתגרות.
"כי... כי אני לא רוצה אמת" הוא תירץ.
איזה תירוץ גרוע.
לרגע חשבתי להתווכח איתו ואז צץ במוחי רעיון גאוני.
"סבבה" אמרתי. "חובה עליך להגיד מה עשית אתמול בערב"
זהו. זה שבר אותו כמעט לגמרי.
כמעט. כי הוא החליט לדבר לבסוף.
מעניין מה הוא יגיד.
"יריתי בכלב שלי כי הוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב ושהוא רוצה למות" הוא פלט.
אלוהים. אני לא מאמין שאצטרך לחיות עם כזה ילד דביל במשך שנה שלמה.
מזל לפחות שהשוטרים פתחו לו תיק במשטרה. לפחות עכשיו הוא ילמד לקח.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
