פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1712 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים יד ימינו של הפיהרר זה שאין לנקוב בשמו
כולם קראו לי יד ימינו של הפיהרר. ולא סתם. מי שמכיר אותי יודע שאני מבצע כל פקודה של פיהרר ולא משנה מה הוא אומר.
אתם בטח שואלים אותי למה. למה אני עושה את זה. אז אם אומר שאני לא יודע, זה יעזור?
כי אני בשום אופן לא מצליח למצוא תשובה.
אבל איפה הנימוסים שלי? יש כמובן אנשים שלא יודעים את פירוש המילה פיהרר. פיהרר=היטלר
מובן?
והיטלר הוא הדיקטטור של גרמניה הנאצית. למי שעדיין לא הבין מי זה.
***
מחנות הריכוז והגטאות כבר נוצרו והמוני יהודים נשלחו לשם. הם התגוררו בצפיפות בבתי עץ רעועים ולבשו סחבות קרועות שלא כיסו את כל גופן.
הרייך אפילו ציווה עלי להודיע לכל היהודים שינשאו על עצמם מגן דוד מוזהב על בגדיהם בכדי שנוכל לזהות אותם. וכך עשיתי. לא יכולתי לסרב.
באחד מימי ראשון החורפיים (שבהם השלג החל לרדף בהתחלה בעדינות ולאחר מכן בקצב מהיר יותר) נוצר תור ארוך בחדר האוכל.
למי שלא יודע, חדר האוכל מספק לכל אדם שאריות לחם, כוס חלב קטנה ואם הם מתנהגים יפה, אז הם מקבלים את הקינוח.
כוס שוקו חם.
הדבר הנפלא ביותר שכל יהודי חושק היה לקבל בתקופה שכזו.
אלא שאנחנו, הגרמנים, קיבלנו את השוקו והיהודים לעולם לא יקבלו אותו. כך אמר היטלר.
השוקו המובטח הוא בעצם תמריץ ליהודים. תמריץ שיגרום להם להתנהג יותר יפה, להיות צנועים ולהסתפק במעט, וכמובן שיעבדו יותר במרץ.
תבינו, הפיהרר ואני ועוד מיליוני גרמנים אחרים, זקוקים לאדמה טרייה ודשנה לגידול פירות וירקות. ומי יוכל לעשות זאת מלבד היהודים?
היהודים גם מנקים ,ומבשלים (אבל עם השגחה צמודה וקפדנית כדי שחס וחלילה הם לא יטעמו מן התבשיל (שמיועד בין היתר, לי)
כשאני מסתכל עליהם, אני מרחם עליהם. לא בגלל הסבל שהם עוברים, אלא בגלל שהם יהודים.
או כמו שאמר הפיהרר: יהודים מטונפים.
חצי שנה עברה, והקיץ החל לחלחל במרץ על גטו אבנואה (כן, כך קוראים לגטו. ברוכה הבאה!) עובדי האדמה החלו בעבודתם, והחום עבר כל גבול. 38 מעלות צלזיום! בגרמניה!
לא יאומן.
הפעם הפיהרר הבטיח ליהודים גלידה. גם הוא קינוח נחשק.
אבל הפעם עלו לי קצת חששות. חששות שמא היהודים יעבדו נורא קשה (והם אכן עבדו נורא קשה) ואז הם יבקשו ממני את הגלידה (אני מוכר הגלידות הדמיוניות. לה הפיהרר. נעים להכיר!) ואז אאלץ לבשר להם שאין באמת גלידה!
ואז הם יתחילו להבין מה לעזאזל קורא פה. הם יתחילו להתלהם ולהתווכח ואולי אף ינסו לברוח ולבצע פיגוע. אולי אפילו פיגוע התאבדות! (כן כן, יצא ליהודים שם של מחבלים בגרמניה)
התלבטתי אם לספר לפיהרר את חששותי ולבסוף סיפרתי לו, עת נח בביתו.
בהתחלה הפיהרר נראה קצת מעוצבן וכועס. הוא אמר: "מה נראה לך שאני, יועצת?! ובכלל, היהודים המסריחים הגועל נפש האלה לא יעזו להתמרד לעולם! תזכור את מה שאמרתי!"
אני רק הנהנתי ואמרתי:"טוב. סבבה. אם זה מה שאתה אומר" ואז שמתי את פעמי לכיוון היציאה.
ואז ברגע הכי בלתי צפוי, כשרגלי הימנית התרוממה כדי לחצות את מפתן הדלת ורגלי השמאלית כבר היתה בחוץ, הפיהרר צעק לעברי:"בעצם חזור!"
אז חזרתי. לא יכולתי לסרב לו.
והוא פתח מייד מבלי הקדמות מיותרות:"במקרה שהם יבקשו גלידה, תגיד להם שהמלאי הזל, שאתה מצטער ובמקום זה תפטור אותם מעבודה. אבל רק ליום אחד!"
כשאמר דברים אלה, קצת הופתעתי. הפיהרר רכרוכי? זה באמת הישג כביר!
אבל רק אמרתי: "בסדר, סבבה"
"עכשיו לך" הוא אמר וניפנף לי בהינף יד.
אז יצאתי. לא יכולתי לסרב.
וכך באמת קרה.
מישהו עבד קשה, וביקש ממני גלידה אז אמרתי לו שאזל המלאי ואני מצטער.
בהתחלה הוא כעס ורתח, ובדיוק בשיא הודעתי לו שבמקום זה הוא יוכל לנוח היום.
הייתם צריכים לראות את הפנים שלו. לחייו הסדוקות, הזיעה המבצבצת במצח והכעס הרב מתחלף בחיוך רחב מפה לפה כמו של ילד קטן. הוא הפטיר לכיווני תודה ועזב.
הייתי בהלם.
לא האמנתי שיהודי יגיד לי תודה. אני הרי יד ימינו של הפיהרר!
כמובן שהייתי צריך להיעלב. אני אמור להיות רשע ומפחיד ואם אויב של האדם הזה אומר לו תודה, אז אולי הוא כבר לא רשע ומפחיד?
אבל לא נעלבתי. רק חייכתי ויצאתי לסיבוב קצר. יש לי 30 דקות פנויות ואחר כך אחזור למחנה.
טיילתי. הטל כבר ירד מזמן, ושלוליות קטנות שנוצרו מאלפי טפטופים, חיכו בשולי הדרך ביער הקטן שליד המחנה.
ההליכה הזו סיפקה לי המון זמן למחשבה על העולם, על גרמניה, על היהודים, על הפיהרר ועליי.
באותו יום הייתי ריק ממחשבות. לא הבנתי מה קורא לי.
אני לא רוצה לאכזב את הפיהרר. הפיהרר הוא האדם שאני הכי אוהב. זה שלימד אותי הכל וגידל אותי כמו ילד ושיחק איתי כמו אח.
נכון, עכשיו גדלנו ועכשיו אנחנו בוגרים. הפיהרר שונא יהודים. ממש שונא יהודים. ואני... אני לא יודע. לא אכפת לי. אני חי כאן כדי לשרת את הפיהרר. הוא הכל בשבילי.
הכל.
עברה חצי שעה. נאנחנתי חזק חזק ושבתי חזרה הביתה. חזרה לצחנה.
ושם ציפתה לי הפתעה.
הפיהרר חיכה לי באיזור שומם כלשהו במחנה. חיפשתי עם יש שם עוד מישהו מלבדנו ואכן היה.
מאחורי הפיהרר עמד לו ילד קטן ורזה, שנראה מפוחד וחרד עד מאוד.
הסתכלתי חזרה אל הפיהרר, משם אל הילד, חזרה אל הפיהרר, לילד ולבסוף שוב לפיהרר ושאלתי את השאלה הנורמטיבית: "מה אתה רוצה שאעשה, פיהרר?"
הוא הסכל עליי במשך דקות אחדות, ואז פתח את פיו ואמר את המילים שגרמו לי להתאבן מפחד: "אני רוצה שתהרוג את הילד הזה"
תבינו, אני לא ממש מחבב יהודים, ואני מאוד מעריץ את הפיהרר. אבל להרוג? אין מעשה מתועב מזה!
נאבקתי חזק מבפנים. מצד אחד הייתי צריך למלא את רצונותיו של הפיהרר. הוא האדם שהציל את חייו וסירוב מצדי הוא הפרת אימון בין שני קרובים!
אבל הילד. הילד עם המבט המתחנן, המפוחד ושתי הידיים שהוא הרים המסמלות כניעה וייאוש, עוררו בי רגשות עזים. רגשות שמעולם לא הכרתי. רגשות של להיות אבא.
כן, זה קצת הזוי כי הוא לא הבן שלי. ואני לא אביו.
למען האמת, מעולם לא היה לי בן, ומעולם לא הייתי אבא.
אבל רציתי. באמת שרציתי. אבל בתור אחד שנתן את חייו בשביל הפיהרר, לא היה לו זמן להיות אבא ולהינשא.
לאחר כמה היסוסים ודילמות, אמרתי את המילה שמעולם, עד עכשיו, לא הייתי אומר בחיים לפיהרר והיא: "לא."
לא פשוט וסתמי. לא. רק לא. בלי שום דבר אחר.
מיד ראיתי את ההקלה ומבט התודה שבפני הילד ולרגע קצר אחד, הרגשתי בעננים.
ואז בהבזק אחד הכל נעלם.
אני המריתי את פיו של הפיהרר.
"סליחה? מה אמרת? השמיעה שלי קצת התקלקלה בזמן האחרון ו..." הוא פלט צחקוק קטן שבטח נועד להפר את המתח אבל למען האמת רק הגביר אותו.
"ו... תוכל אולי לחזור על דבריך?"
לרגע שקלתי שוב להגיד את הלא הזה. אבל קלטתי שיש לי הזדמנות שנייה לכפר על חטאיי ואולי באמת הפיהרר לא שמע כל כך טוב והוא לא שמע את הלא הזה.
"כן" פלטתי. כן פשוט. סתם כן.
אבל זה השפיע קשות על הילד המסכן, שממבט הקלה, נראה שפרץ בבכי.
"שקט!" היסה אותו הפיהרר ולאחר שהילד נרגע קצת, הוא פנה אליי ואמר: "יופי, השמיעה שלי חזרה" ומסר לי את אקדח קטן שנראה בלתי מזיק אך למען האמת הוא מאוד מזיק.
זה היה האקדח של הפיהרר. הוא היה שמור אך ורק למקרים מיוחדים.
נגעתי בהדק והרגשתי לראשונה שלהיות יד ימינו של הפיהרר זה לא מצב נוח כל כך כפי שחשבתי. זה מין מבחן הוא עושה לי. מבחן שיראה אחת ולתמיד למי אני נאמן ולמי לא.
לילד או לפיהרר. לפיהרר או לילד.
בחרתי בפיהרר. כמו שתמיד בחרתי.
לחצתי על ההדק. פיצוץ מחריש אוזניים ואז קלום.
החטאתי.
הפיהרר נראה קצת מעוצבן ומתוח. לעומתו הילד נראה קצת כמי שהוקל לו. לא לזמן רב, חשבתי ברחמים ולאו דווקא מתוך אכזריות כמו שבוודאי חושב הפיהרר.
"תנסה שוב" אמר לי הפיהרר.
שוב הייתה לי הזדמנות שנייה. לא ניצלתי אותה טוב מספיק. בחרתי להיות שוב נאמן לפיהרר.
יריתי.
והפעם לא החטאתי. הילד נפל ארצה, פלט נשימה אחרונה ונדם.
הפיהרר התהלך סביב הגופה, בדק סימנים ולבסוף פלט את הדבר המובן מכל: "הוא מת"
הפיהרר פנה אליי. לרגע נראה שהוא שמח ואז אמר: "תשרוף את הגופה"
הייתי עדיין בהלם אבל עשיתי את הפקודה שלו. שרפתי אותה באטיות כאילו עדיין לא הסתגל למה שקרה.
"סליחה, ילד" מילמלתי. והפעם באצת התכוונתי ועזבתי את האיזור.
הפיהרר חיכה לי במשרדו ופתח מיד בלי הקדמות מיותרות ואמר: "אז ירית בילד, מה?"
"כן" עניתי" ואז הוספתי:"זה מה שאמרת לי לעשות. אז עשיתי. ולא יכולתי לסרב"
"לא יכולת לסרב, מה?"
"כן" עניתי שוב.
"אתה יודע, אני לא טיפש" הוא ענה קצת בכעס.
"ברור שלא, פיהרר" מיהרתי להשיב.
"ואני גם לא חירש!"
"ברור" אמרתי שוב.
"כן? אז איך אתה יכול להסביר את העובדה שסירבת?"
"לא סירבתי. הרגתי את הילד"
"אבל בהתחלה סירבת. אמרת לא"
נזכרתי. אז הוא כן שמע. לבי האיץ והייתי מוכן לגרוע מכל.
"תראה, להרוג זה קצת יותר מדי אכזרי" ניסיתי את הדרך הקלה.
"אבל הוא יהודי מסריח"
"אתה זה שהסרחת אותו. אתה זה שניבלת את שמו. ובכלל, את כל העם היהודי. אתה חושב שהם עם לא מתורבת. מאיפה לך לדעת את כל זה, הא?" פלטתי. לרגע לא האמנתי. כאילו האני הפנימי פרץ פתאום החוצה.
הפיהרר שתק. הוא נראה מופתע. מופתע ועצבני. ואני בהחלט מבין אותו. אף פעם לא התווכחתי איתו.
חוץ מעכשיו.
ואז הפיהרר אמר:"לך, עוף מפה, אני לא רוצה אותך יותר"
"מה?"
"כן כן מה ששמעת, אני רוצה שתעזוב, עכשיו! יש לך שלוש שניות: שלוש..."
"מה? לא רגע, חכה, אני לא יכול לעזוב!"
"... שתיים..." הוא המשיך בספירה כאילו לא אכפת.
"בבקשה..." התחננתי.
"אחת..." הוא אמר ואני יצאתי מהחדר. ואז הבנתי.
הבנתי שהוא לא יהרוג אותי. למרות שהייתה לו הזדמנות.
"תודה" אמרתי ועזבתי לצמיתות את המחנה.
בעודי יוצא לעבר חיי החדשים, עדיין הרהרתי בנוגע לחיי הקודמים.
למה שקרה.
איבדתי את הילד.
ואיבדתי גם את הפיהרר.
***
עכשיו פתחתי דף חדש. חיים חדשים. יש לי אישה וילדים.
לאישה שלי קוראים הלנה. לבן שלי קוראים הרני (כך קראו גם לילד שהרגתי. חשבתי שזה יקל עליי קצת את תחושת האשם) ולבת שלי קוראים קרן אור (כי זה שם יפה שנתן לי תקווה)
ואנחנו חיים יחד חיים מאושרים. אני כבר לא תלוי באף אחד ומנסה לשכוח את העבר.
אני לא מצליח בזה אבל לפחות החיים שלי טובים ולפעמים העבר, לא משנה כמה הוא נורא, צריך לזכור אותו כי העבר זה הילדות, העבר זה זכרונות, זה מה שתוכל לספר לילדים שלך כשיגדלו, ואז הם יספרו לנכדים שלך והנכדים יפרו לנינים וכך הלאה...
כמה טוב שיש משפחה, אה?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים נחמד... no fear
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים תודה זה שאין לנקוב בשמו
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים אהמ... no fear
לא קראתי את כולם, אבל אחד האהובים עליי זה סלקציה. הוא פשוט היה כל כך מצחיק!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים הווו תודה :P זה שאין לנקוב בשמו
-
-
-
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים יפה כתבת.. !! מוקדש ליום השואה הבינלאומי...?? (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים האמת היא שלא. זה די צירוף מקרים. זה שאין לנקוב בשמו
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים יש הרבה הומור שחור שמסתובב כאן (גרמניה) בתקופה הזו, אבל נעזוב את זה...
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים תודה. גם לך זה שאין לנקוב בשמו (ל"ת)
-
-
-
-
