יצאו ביחד מהקיבוץ נסעו לבדיקה חשובה. היא כבר לא צעירה ,אותו חיוך ,רק ובלי אותה צמה.
והוא עדיין נמרץ, תכליתי וחנו לא נס. הבלורית כבר נעלמה אך אותה יד חמימה תמיד איתנה. תומכת.
שם בחנייה אמר שיחכה לה, הפריח נשיקה באוויר ... ,דלת נפתחה ונסגרה ,ובצעדים אטיים נבלעה.
חיכה חצי ועוד שעה, הביט בשעון וקמטים במצח התכסו בשיגעון. הלך קדימה ,נכנס פנימה
אך הגברת נעלמה. אף אחד לא ראה, לא שמע! הטלפון אצלו בכיס נמצא, היא סירבה.
כי כך רצתה, כך היא אמרה, אם אלך תבוא פשוט לחפש, קרינה היא מיותרת.
חבל שהקשיב כי עכשיו אין לו אותה להשיב. בצער אבוד היה. התקשר
הוא לבת גדולה אולי היא תמצא האבדה, השיחות מתרוצצות להן.
מחשבות מתערבלות גם הן. והגברת שאכן סיימה ואכן
אותו חיפשה , את הרכב לא זכרה , אבודה בחניה
נדדה, נדדה ולבסוף החלטה התקבלה.
באוטובוס לקיבוץ חוזרת. לביתה
החם כפי שהיא זוכרת
וכך היה ושם
היא חיכתה
לו שיגיע
לבית.
ינואר 2014
מבוסס על מקרה אמיתי שאכן קרה שבוע שעבר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
