ידעתי שלא אצליח לכתוב. כשזה לא בא, זה פשוט לא בא. אני לא מסוג האנשים שפשוט מתחילים לכתוב ומנסים לראות לאן זה יילך. לא. אני זקוק לנושא ברור ולפואנטה ברורה. אחרת זה לא עובד.
אולי כדאי לשנות אוירה. אני נזכר עכשיו שלפני כחודש הגיע אלינו בחור מבוגר לעבודה, טען שהוא המרצה, ושאל היכן חדר הישיבות. כל הניסיונות להבין מול מי תאם את ההרצאה לא צלחו. לנו, אם לומר את האמת, זה היה עדיף. אז זרמנו איתו.
המרצה המבוגר ירה עלינו בצרורות. כל סוף משפט, כל התחלת פסקה, כל אתנחתא קצרה, היו פוטנציאל לקבלת עצה לחיים. העצה הראשונה הגיעה כעבור חמש דקות של הרצאה, ומאז, בכל עשרים עד שלושים שניות, ניטחה בנו עוד עצה ועוד עצה.
לא את כולן הבנתי לעומק. למרות זאת, חשוב היה לי להקשיב. "משנה מקום משנה מזל", רעם כשסיים את הסיפור הראשון שלו. "כשאתם לא מצליחים לסיים סיפור טוב, סימן שאתם כותבים אותו במקום הלא נכון״. איזו תובנה מעמיקה.
אז אני נמצא כאן עכשיו, בבית הקפה, מנסה ליישם את התובנה הזאת. האמת היא שזה ממש קשה. המלצרים עוברים כל רגע, מסיחים את דעתי מן המילים שכבר הספקתי לכתוב. הקריאה ברמקול אל עבר עוד לקוח שהזמין הפוך דל שומן. הדלת שנפתחת ומכניסה קור כלבים מקפיא עצמות.
יש אנשים שמסוגלים לתפקד טוב יותר במצבים של הסחות דעת. אני לא אחד מהם. אני זקוק לשקט שלי כדי להשלים סיפור טוב. מסתבר, אם כן, שהעצה שקיבלתי מן המרצה המבוגר לא ממש מתאימה לי. מה שלמעשה אומר שהיא לא באמת עצה. כל אחד יכול לציין בקול רם איזושהי תובנה שלו על החיים, כך שרק לפעמים היא תהיה נכונה. למה בכלל הקשבתי לו? בשביל מה הגעתי אל בית הקפה הזה? איך הצלחתי לבזבז את הזמן המועט שהיה ברשותי על ניסיון כל כך עלוב לקבל רעיון לסיפור?
ביקשתי חשבון. תמיד הייתי אדם שחותך מהר. מצמצם הפסדים. אבל לא. זה לא נגמר. עכשיו הקופה מקולקלת. מגירת העודף לא נפתחת. צריך לקרוא לבעל הבית. הוא היחיד שיודע להתעסק עם הקופה.
הוא נכנס אל בית הקפה בנחישות. תפס את הקופה הרושמת, הפך אותה, ולחץ על מתג הכיבוי וההדלקה. זהו. עכשיו הקופה תהיה בסדר. הוא מביט בי. לא ייאמן. מנוול. איך לא ראיתי את זה קודם. זה היה המרצה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
