די פסקה אמא דיי לריב, צאו לשחק קצת בחוץ, אמא אבל אני פוחד מ"היידיש בלאיידיש" .אמא חשבה שלא שמעה טוב ושאלה שוב, ממי אתה מפחד? "מהיידיש בלאיידיש" עניתי שוב. מי זו? נו אמא נו זו האישה שמשמיעה קולות מוזרים כל פעם שעוברת ליד הבית.אמא לא הצליחה להיזכר, ראיתי בעיניים שלה שהיא באמת מנסה להיזכר אז אמרתי לה אמא תשבי רגע ואני אמצא דרך להזכיר לך. רצתי לחדר של ההורים לקחתי את החלוק הפרחוני שלה, סחבתי מהחלוק פליז המשובץ של אבא את החגורה, קשרתי לי על החלוק הענק, הכנסתי כרית מתחת לחולצה שיראה בדיוק כמו "היידיש בלאיידיש" וזהו הייתי מוכן להדגים לאמא מי זו האישה הזו. רון חברי ראה אותי ופשוט התגלגל מצחוק ולרגע חשבתי שהוא לא יפסיק לעולם. כשאמא ראתה אותי משמיע קולות מוזרים היא אמרה שהאישה כנראה מסכנה ועברה טראומה אחרת לא הייתה משמיעה קולות כאלה מוזרים. אמא עדיין לא הצליחה להיזכר אז עזבתי את העניין. למחרת כשהכנתי שיעורים פתאום ראיתי את "היידיש " עוברת עם איש כזה גדול לבוש שחורים, פעם אמא אמרה לי שקוראים לזה שטריימל וזהו לבוש מיוחד של אנשים דתיים .קראתי מיד לאמא ויצאנו החוצה "והיידיש " הוציאה מגרונה קולות ממש משונים. הרגשתי סוף סוף שאמא באמת מבינה על מה אני מדבר. אבל לא יכולנו לדעת עלייה כלום והיא נשארה בגדר תעלומה.
רון היה שכן שלי והחבר הכי טוב בעולם ,כשהיינו משחקים כדורגל היינו צוות מנצח. הוא תמיד הבין אותי עוד לפני שאני מבין את עצמי. שרקתי מחוץ לבית שלו את השריקה המיוחדת שלנו והוא יצא במהירות. אמרתי לו שהיידיש כרגע עברה והחלטנו שנעקוב אחריה בלי שתרגיש ואז נאמר לאמא איפה היא גרה ואולי נבין כולנו אם היא מסוכנת לילדים או לא.
לאחר כעשר דקות היא והאיש בשחורים נכנסו לבית צדדי במורד הרחוב. אני ורון הסתכלנו אחד על השני וכבר התחיל להחשיך אז רצנו חזרה הבייתה וסיפרנו לאמא היכן הם מתגוררים, שם הרחוב ומס' הבית. ואז אמא אמרה שחברה שלה דפנה גרה שני בתים ליד והיא תתקשר לשאול אותה אם ידוע לה משהו. אמא התקשרה ,אני ורון חיכינו בחדר שלי ,אמא ודפנה פטפטו וקשקשו כל כך הרבה שכמעט התייאשנו, כמה נשים יכולות לקשקש על מגפים ואיפור. לבסוף היא קראה לנו למטבח ושאלה אם להכין לנו פנקקים ושוקו, היא הכינה וכולנו ליקקנו את האצבעות ואז והיא סיפרה לנו
שלאישה קוראים גיטה והיא ניצולת שואה .גיטה ראתה איך יום אחד לוקחים את חמשת הילדים שלה במחנה ריכוז והיא לא זכתה לראותם יותר.מאז היא הפסיקה לדבר ועושה קולות משונים כי אילו הקולות היחידים שהיא יכולה להשמיע. רון ואני הסתכלנו אחד על השני ,היינו עצובים מאוד,דברו אתנו על השואה בבית ספר אבל אף פעם לא הכרנו אף אחד שחזר משם.
אני הצעתי לאמא שאולי נכין להם עוגה, נבקר אותם מידי פעם ונעשה להם שמח. אמא הסכימה וחיבקה אותי ואמרה לי שהיא גאה להיות אמא של ילד כמוני. ליבי גאה מגאווה, חיבקתי את אמא ואמרתי לה שהיא האמא הכי טובה בעולם. כשאבא הגיע מהעבודה סיפרנו לו את ההשתלשלות העניינים הוא היה עצוב בשביל גיטה ולפני השינה בא אלי למיטה ושוחחנו .הוא הסביר לי שהרבה אנשים נהרגו ונרצחו כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן בארץ. הוא חיבק אותי ואמר שהוא גאה בהצעה שלי ובנכונות שלי לעזור .הלכתי לישון עם חיוך גדול מרוח לי על הפרצוץ.
נובמבר 2013
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה