הם נקראו "משוגעים" אף אל פי שהם כלל וכלל לא היו משוגעים. הם באמת ביקרו בעולם אחר אך אף אחד לא טרח להאמין להם. וזה גם לא מנע את כניסתם לבית המשוגעים שברחוב הטרמיטים 13.
הם נכנסו לתוך מחלקה ששמה "מחלקת מבוגרים" ופנו ימינה לכיוון חדר ריק עם שני דרגשים, שתי מיטות דו קומתיות (4 מיטות ביחד) וגם שני ארונות ריקים בשביל ציוד.
לפני שהמלווה שלהם יצא הוא אמר: "תסדרו פה את הדברים שלכם ואחר כך תרדו למסדר. שם ימסרו לכם פרטים נוספים".
כל מה שהתרחש במסדר, הוא לא חשוב. שני הצעירים הבינו שזה לא מקומם והחליטו לברוח.
במשך הימים הקרובים הם יתנהגו כאילו שום דבר מיוחד לא קרה. הם ניסו להתידד עם עוד כמה משוגעים ואף השתתפו בהרצאות המטופשות של הרופאים והמטפלים. הם אפילו די התיאשו מכל העניין של העולם האחר.
אבל כל זה היה רק "כאילו"
באמת הם רק רצו לברוח ורצוי כמה שיותר מהר...
בסתר ובשקט הם קילקלו את מצלמות האבטחה. הם טישטשו את טביעות האצבע שלהם ותיכננו דרכי מילוט.
כן, הגיע היום הגורלי לבריחה.
הם יצאו בחצות מן חדרם. הם הלכו על קצות אצבעותיהם ונזהרו שלא לעשות קולות. והם הצליחו.
עד הרגע שבו הם הבחינו בשער ברזל... "שיט, זה לא היה אתמול..." אמר אחד מה"משוגעים"
"לעזאזל!" הסכים חברו.
הם שמעו קול צעדים מאחוריהם והם מיד הסתובבו לאחור. מה שנגלה למול עיניהם לא שיפר את האווירה. להיפך, הוא רק הרס אותה. מולם עמד ראש בית המשוגעים בכבודו ובעצמו. הוא פתח את פיו ואמר משפט שהגביר את קצב פעימות לבם של השניים.
"זה לא משנה אם באמת ראיתם עולם אחר או לא. ולמה? כי רק העובדה שניסיתם לברוח, מעידה על כך שאתם באמת משוגעים..."
"עכשיו תישארו כאן לנצח" הוסיף.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
