"אח שלך מת" אמרה לי אמי בשעת ערב מאוחרת בעודה בוכה בכי תמרורים. "מחר הולכים להלוייה" הוסיפה.
כששמעתי את החדשות לא ידעתי איך להגיב. האמת היא שאמי תמיד העדיפה את אחי על פניי. לדוגמא כשאני עשיתי משהו שלא מצא חן בעיני אמי, אמי התעצבנה עליי והיכתה אותי חזק עם חגורה. כשאחי עשה משהו שלא מצא חן בעיניה היא פשוט ניגשה אליו ונישקה אותו. זה היה פשוט לא הופר.
לאחר ההלוויה (שבה השתדלתי כמה שפחות לחייך) חזרנו הביתה ואני ואמי ניהלנו בינינו דו שיח:
אני: אמא את מי את אוהבת יותר?
אמי: ברור שאת אחיך
אני: למה?
אמי: כי הוא מת ואתה ברוך השם עוד בחיים! ברגעים של מוות אני חושבת יותר על הנפטר. אתה צריך לדעת את זה.
אני: זה לא נכון! גם כשהיינו בחיים את העדפת אותו על פניי!
אמי: נכון כי הוא היה צעיר יותר ממך! היית צריך לשמש לו דוגמא ונכשלת בזה!
אני: אז מה אני צריך לעשות לשם שינוי בשביל שתאהבי אותי כמו אחי ולא תכעסי עליי יותר?!
אמי: למות...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
