פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 12 שנים ו-1 חודשים UNBREAKABLE - פרק ראשון רד

  

  רד

  היפהפייה הנרדמת: חי?
  תום רידל: בקושי. קרעו לנו את הצורה באימון היום.
  היפהפייה הנרדמת: בו-הו, מסכן קטן.
  תום רידל: ואיך את, רורי? עדיין לא מדברת עם ג'יימס?
  היפהפייה הנרדמת: אני לא "לא מדברת איתו". אני פשוט...
  תום רידל: לא מדברת איתו.
  היפהפייה הנרדמת: נו, מה אני אמורה לעשות? אם הוא ירצה לדבר איתי, הוא יודע איך.
  תום רידל: *אנחה* את עושה את זה כל כך מסובך, רורי. אתם חברים! רק בגלל שנפרדת ממנו לא אומר שאתם לא יכולים להישאר ידידים.
  היפהפייה הנרדמת: אוקיי, אתה חייב להסכים שזו הייתה הקלישאה הכי נוראית ביקום.
  תום רידל: אני עדיין חבר של האקסית שלי.
  היפהפייה הנרדמת: תומאס ניקולאס דייל, האם אתה מנסה לגרום לי לקנא?
  תום רידל: עכשיו ברצינות, תודי שאת מתגעגעת אליו.
  היפהפייה הנרדמת: אני לא חושבת על זה, בסדר? החיים שלי מספיק מסובכים בלי להוסיף אותו למשוואה.
  תום רידל: איך הפלאשבקים באמת?
  היפהפייה הנרדמת: נעשים תכופים יותר. יש לי צמרמורת רק מלחשוב על זה.
  תום רידל: רוצה לספר לי?
  היפהפייה הנרדמת: אולי יותר מאוחר, קבעתי עם אלה.
  תום רידל: שנינו יודעים שזה רק תירוץ לסיים את השיחה ולחשוב על זה.
  היפהפייה הנרדמת: תפסיק לקרוא לי את המחשבות.
  תום רידל: תפסיקי לחשוב לי את הקריאה.
  היפהפייה הנרדמת: זה מדהים איך שאתה מצליח להכניס היגיון בדברים הכי אקראיים.
  תום רידל: *לוויתן* *רוח רפאים* *טבעת*
  היפהפייה הנרדמת: זה הדבר הכי רומנטי שמישהו אי פעם אמר לי.
  תום רידל: אל תתני לזה לעלות לך לראש!
  זוויות פיה של אורורה התעקלו מעלה כשאצבעותיה הארוכות השתהו על המקלדת. היא הסיטה קצוות שיער ירוקה-שחורה אל מאחורי אוזנה והפעילה את מצלמת האינטרנט האלחוטית. על המסך הופיע בן תשע-עשרה חסון, בעל שיער חום ועיניים ירוקות קונדסיות. הוא נשען לאחור בכיסאו בשביעות רצון.
  "רורי," אמר בקול משועשע.
  "תומאס." היא השיבה באותו המטבע.
  "ההורים שלך לא מודאגים מהנטיות האדופיליות הברורות שאת מפגינה?"
  "אתה לא מודאג מהעובדה שהצד הפדופילי באישיות שלך מנסה לפתות בת שש-עשרה תמימה דרך האינטרנט?"
  "בכלל לא. הדבר היחיד שמדאיג אותי הוא אפוקליפסת הזומבים שהולכת ומתקרבת אלינו בצעדי ענק."
  "אם היית משקיע רבע מאנרגיית הזומבים שלך במדע, כבר היינו מוצאים תרופה לסרטן."
  "לאנשים עם סרטן יהיה יותר קל כשהזומבים יגיעו."
  היא גלגלה את עיניה. "משתגיד, תום."
  הוא נאנק בתדהמה מזויפת. "הנסיכה אורורה מסכימה לטענותיי? האם שלא בכוונה נפלתי אל תוך פורטל שהעביר אותי למציאות מקבילה?"
  "אם לא תיזהר אני אפיל אותך לחור הארנבים של אליס."
  "את כל כך מקסימה אליי היום." הוא רכן קרוב יותר אל המחשב, ואורורה הרימה גבה.
  "רורי," אמר בקול נמוך מהרגיל. "ספרי לי על הפלאשבק האחרון שלך."
  היא עצרה לרגע, קמה ווידאה שהיא לבדה בבית בטרם שבה לכיסא המסתובב שבחדרה.
  "זה היה בחדר שלו," אמרה לבסוף. "הידיים שלי היו אזוקות לרגל של השולחן, מאחורי הגב שלי. הוא נישק לי את הצוואר, את הלחיים, את השפתיים. הפה שלו חסם את הצרחות שלי."
  תומאס הנהן ברוב קשב.
  "אני לא חושבת שהוא הוריד את הבגדים בכלל. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות, והוא לא באמת עשה הרבה. רק פישק לי את הרגליים ונדחף ביניהן, כאילו, מזיין אותי, על יבש."
  "כמו בשיעור המשחק ההוא."
  זה היה תורה של אורורה להנהן. "בדיוק. אבל איכשהו זה הרגיש אחרת."
  "טוב? רע?"
  "אמיתי."
  הוא בהה בה במשך שניות ספורות, והיא הניעה את עכבר המחשב קדימה ואחורה כדי לוודא שהתמונה לא קפאה.
  "את ממשיכה עם זה?" שאל חרש.
  היא הביטה אל תוך עיניו, צללה אל תוכן, התהפכה בתוך המים הצלולים-הירקרקים ומשכה את עצמה אל פני השטח שניות ספורות לפני ששקעה אל המצולות.
  חיוך קונדסי עלה על שפתיה.
  "עד הסוף המר."
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.