ב"שתיים דובים" כאשר רותה מספרת על פגישתה עם עופר, תלמידה לשעבר, היא מתארת איך החיוך של שני אוהבים שנפגשים (עמ' 317): "... כמו שראו בתקוותה ובחלומו". זה צלצל לי מאיפהשהו. לקח לי כמה שניות, 30 לכל היותר, וזה עלה. מהשיר המקסים של מאיר אריאל, סיפור מותם של עלמה ועלם, שם הוא כותב "הם היו הבהוב של אהבה/בשחורו וזהבה". הביטוי "בשחורו וזהבה" כל כך מיוחד שהיה לי ברור שהיה מול עיניו של מאיר שלו כשכתב "בתקוותה וחלומו". למעשה, מיד בהמשך לשורה לעיל רותה ממשיכה ואומרת "אני כבר לא זוכרת אם זאת שורה שקראתי באיזה מקום או שהרגע המצאתי". נראה לי שמאיר קרא זאת באיזהשהו מקום...
