פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 509 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים יש לי שבוע Mr. Vertigo
שמתי את האוטו במוסך מורשה יבואן ביפו לטיפול שיגרתי של שמנים, פילטרים, פלאשינג למנוע וכאלה. ומשום שלא התחשק לי לקחת מונית הביתה ולחזור כעבור כארבע שעות כפי שאני נוהג בדרך-כלל, התחלתי ללכת לכיוון מקום העבודה הקודם שלי, מערכת של עיתון שנמצא לא רחוק משם, כדי להעביר איזו שעה עם ראש דסק החדשות שנשארנו ביחסים טובים, ואנחנו מדברים על בסיס קבוע ומעלים כל מיני רעיונות להוציא איזה מגזין איכותי באמת שיעסוק במאחורי הקלעים של הפוליטיקה, של הצבא, של עולם העסקים ושל העולם המוטורי החביב על שנינו, שיהיה לגמרי שלנו. הגעתי לשם ואיזי איננו, לא הבנתי את עצמי איך לא התקשרתי קודם לוודא את הימצאו במערכת, מכל מקום החלטתי שמשם אני יורד לכיוון השעון ביפו, בדרך עברתי ליד השווארמה של בינו ופגשתי את אבי, היה מוקדם מדי בשביל לאכול אז אמרתי לו שכנראה אחזור מאוחר יותר, ומשם כבר התגלגלתי בלי משים לטיילת, אז הרמתי טלפון לאחי שעובד בבניין הצמוד לבניין הטקסטיל "במכון היצוא הישראלי" לדבר הזה יש סידור מיוחד חציו בבעלות פרטית וחציו השני בבעלות ממשלתית, הוא ביקש שלא אעלה למשרדו כי הוא בדיוק יורד וצריך ללכת לאנשהו ושאם בא לי שאצטרף אליו, חיכיתי לו כמה דקות, הוא יורד ואומר לי
תומר: קבעתי עם הדילר שלי בחוף גורדון אני צריך לתת לו כסף.
אני: איזה דילר?
תומר: לקחתי ממנו חומר (חשיש) ב 2500 שקל - צריך לשלם.
אני: לא שילמת שלקחת?
תומר: מה פתאום. למה שיתפסו את שנינו?! כשהוא מביא לי את החומר אז הסיכון רק עליו, ואחרי שבוע שאני מביא לו את הכסף - זה רק כסף - אין סיכון.
אני: חכמים אתם, מה?
תומר: הנה זה ההוא שם, תחכה לי פה שלא יתבלבל עליי.
אני: זה? העובד עירייה הזה?
תומר: כן.
אני: מה זו השלמת הכנסה?
תומר: כן, הוא גם בן משפחה של חיים כהן וטוביה אושרי.
ואחי הלך לסגור חשבון עם סרבל העירייה הזה. וחיכיתי לו תוך כדי שאני בודק את מצב הכוסיות בחוף - תל-אביב, שעת צהריים אביבית וחמה, אימהות צעירות משתובבות עם ילדיהן בחול ועל קו המים - אין ספק מדובר בנוף משובב נפש. אחי חוזר ואנחנו מתחילים את הדרך חזרה תוך שפתאום הוא מסיט את השיחה על שום דבר ונוזף בי על משהו שאמרתי לאמי בשבת האחרונה, ושאני ובטח גם אמנו כבר שכחה מזה. וואלה הוא הפתיע אותי, ופעם ראשונה בחיי פשוט שתקתי כהסכמה שבשתיקה. המשכנו לדבר הבא אחרי שחשבתי שלפעמים בלילה לפני שאני נרדם אני חושב לעצמי שצריך להיות יותר נחמד לאנשים (לרוב גם מצליח לי) אבל כשאני חושב על כך בלילה - זו מחשבה שתמיד מרדימה אותי תוך דקה מרוב שעמום. התיישבנו על הסלעים מול הבניין שלו ודיברנו קצת על בנות הזוג שלנו, ואחרי כל ההליכה הזאת הייתי מת לאיזו כוס טרטסינו קטנה, אז הצעתי שניכנס לארומה ממול - השעה הייתה בדיוק אחת בצהריים, שעה שכל פקידי קופסאות השימורים בתוך כוורות המשרדים יורדים לאכול משהו, ומשכך התור היה משהו שאני תמיד מוותר עליו (מה זו ברה"מ הסובייטית פה?) ואוותר גם על מה שלא מציעים בסופו של התור. אז נפרדנו, הוא עלה חזרה למשרד ואילו אני שבינתיים נעשיתי רעב טיכו וגם השלפוחית הרגיזה שלי התרגזה עליי - התחלתי בצעידה לכיוון השווארמה של בינו.
בדרך נזכרתי שבשבת האחרונה פגשתי את אפרת אנזל בבית ביאליק, זו פעם שניה שאני פוגש בה במקרה (בעבר נפגשנו כבר על רקע מקצועי ויזום) אבל תמיד פגישות המקרה שלנו - הכי מוצלחות, וכל פעם מתפתח ביננו דיאלוג סתמי, משעשע ועם גוון פרודי. הפעם זה קרה על המרפסת של ביאליק תוך שאפרת מסבירה לילדיה שביאליק (כשבנו את הבית) לא רצה את המרפסת הזאת בקומה השנייה שאנחנו עומדים עליה עכשיו וביקש לוותר עליה, והאדריכל יוסף מינור שהיה תלמידו של ברוולד שבנה את הטכניון הישן שכנע את ח"נ כשאמר לו "בית כזה בלי מרפסת כזאת זה כמו פרצוף בלי אף". אז אמרתי לה שזה פחות נורא והנורא יותר הם המקרים של אלה שיש להם אף בלי פרצוף ע"ע דובי גל.
בינו כמובן זה ההוא מד"ר שקשוקה, שלאחרונה (לפני כמה שנים) סיים בהצטיינות גם את הפרופסורה לשווארמה הטורקית, עם טחינה של מביני דבר, וסלט טרי (תמיד) שקצוץ יפה ומזמין (אגב את הסלט רק בינו קוצץ - בזה הוא לא סומך על אף אחד משלל עובדיו). יש שם גם שירותים מסודרים וגם קוקה-קולה קרה בטרם ברחו לה הגזים (שילוב מצוין לדעתי - שווארמה טובה, קולה קרה ושירותים). קודם הלכתי להשתין, אחר-כך הזמנתי מאבי את הלאפה הרגילה שלי והוא דייק אותה כהרגלו בקודש, והלכתי לאכול, התיישבתי על אחד מדלפקי הבר המוגבהים. אני אוכל ועל הדלפק שלפניי יושבת מישהי שלושת רבעי יפה, עם חצי פרצוף עוין ועם רבע גב (יפה) שמופנה אליי. היא גומרת את הארוחה שלה, מוציאה סיגריה ואין לה מצת, היא מבקשת מאחד הבחורים הזרים שמנקים שם וגם לו אין אש, אבל הוא אומר לה שמיד הוא יחזור עם. בינתיים עד שהוא חוזר היא פונה אליי ושואלת אם יש לי אש?
אני: לא, לא שמעת? עישון גורם לעוני בטרם עת, השבתי.
היא: (צוחקת)... כן אה... מוכרים סיגריות במחיר של קוק.
אני: שמעתי שמתארגנת קבוצת רכישה לקניית פאקט קאמל.
היא: לאן אתה חותך מפה?
אני: למוסך?
היא: למה?
אני: כי המכונית שלי שם.
היא: זה רחוק?
אני: כן... די...
היא: איך אתה הולך?
אני: עם הרגליים כמו קו 11.
היא: אפשר לבוא איתך?
אני: למה?
היא: סתם, אתה נראה נחמד, ואולי... אתה יודע...
אני: תראי, איך לומר? אני נשוי + שתיים.
היא: אז מה?
אני: מה זאת אומרת "אז מה"?
היא: אולי סתם קוויקי קטן, מה שהיא לא תדע אף פעם לא יכאב לה, נכון?
אני: כן, אבל אני אדע - ויכאב לי עליה בלי שהיא תדע למה כואב לי עליה. יהיה בזה תמיד משהו לא הוגן מעבר לבגידה - אבל אם כבר סטוץ ובגידה לפחות שהסיכוי יהיה שווה את הסיכון.
היא: סיכוי של מה?
אני: הסיכוי שאהנה בטירוף.
היא: אני מבטיחה שתהנה כמו שלא נהנת מעולם.
אני: את יודעת שבסקס נטו סקס לאדם הרואה יופייך איננו הדבר החשוב ביותר, אלא הדבר היחידי שחשוב? בעוד שלעיוור שהוא מפותח יותר אבולוציונית יהיו חשובים שני דברים - הריח שלך ומגע העור שלך. אבל כשאני נותן בזה מחשבה אז גם לי יהיו חשובים הריח והמגע שלך - אבל רק אחר-כך כי עם מישהי שאיננה יפה/סקסית בעיני בכלל לא אגיע לבדוק את הפרמטרים האלו.
היא: אז זה לא הדבר היחידי שחשוב, מה? ואתה יודע שסקס בלי אהבה זו חוויה ריקנית?
אני: ברור. אבל כחוויה ריקנית - היא אחת המשובחות. וואלה, זה לא הדבר היחידי שחשוב, אבל גם ריח ומגע הם תחושות פיסיות סובייקטיביות. וכל אלה דברים שחשובים לי גם באהבה - כלומר שבלעדיהן לא אוכל להתאהב, אם כי כדי לאהוב אני זקוק לעוד הרבה דברים, אך בלי אלו (מראה, ריח ומגע) פשוט אין מצב.
היא: אז מה אתה אומר? שתאכל גם להתאהב בי?
אני: את יודעת מה? fuck it. יש לי מספיק כסף לכל החיים האלה ואוכל לדאוג לשתיכן, אבל את תדעי עליה ואילו היא לעולם לא תדע עלייך.
היא: סבבה.
התחלנו במסע אל המוסך שנראה רחוק כל-כך אחרי השווארמה הזאת. והיא כבר דבוקה אליי כמו לא מתכוונת להרפות לשנייה מהחשש שאתחרט. היא דיברה על מה שהיא הולכת לעשות לי ועל מה שהיא מבקשת שאעשה לה. הגענו למוסך, מיכאל טרם גמר ואמר שייקח לו עוד איזה חצי שעה - כי הוא הוציא גם את המצבר לניקוי המגעים מאבנית ואמר שכשיהיה לי זמן שאכנס אליו כיוון שהמצבר עדיין באחריות וכבר איבד מכוחו וסגולותיו ושכדאי להחליפו עכשיו לפני שתיגמר האחריות.
נכנסנו לאוטו ופניתי צפונה והעיר כולה הייתה כנחלפת ממבט של מישהו אחר כשתאורת הרחוב הצהובה החלה להידלק. יש לי דירה נוספת ומסודרת, סודית ומפורגנת בחניה שאף אחד לא יודע עליה, ברחוב ישארל'ס (סמטה מפרישמן). החנתי ועלינו. מיכל כאילו הכירה כבר את הדירה הזאת פעם וגררה אותי ישר לחדר המיטות, היא התחילה לרקוד ריקוד מתגרה וביקשה שארקוד איתה, עשיתי לה תנועות של "לא" עם הראש ואמרתי שאני כמעט אף פעם לא מצליח להשתחרר לגמרי ולרקוד ואפילו בחתונה של אחותי לא רקדתי. היא ויתרה והפשילה את תחתוני התחרה השחורים שלה עד קצת מתחת לברכיים, משכה לי בשערות ודחפה את ראשי לבין רגליה הכמו מפוסלות ביד אמן, ליקקתי לה את הכוס שעה, אולי יותר, התמקדתי בדגדגן הפוטוגני שלה אגב ביסים קטנים ביהלום הורוד, תוך שמדי פעם החלקתי את הלשון עמוק לתוך הכוס הרטוב שלה שטעמו צלול כמו קוויאר שחור ברוטב אגלי טל בוקר, ושעה שלמה הצלחתי שלא לעצבן את היהלום שלה ומאידך היא גמרה וגמרה וגמרה וגמרה לי בפה. עד שהיא משכה אותי אליה וזיינתי וזיינתי וזיינתי והחלפנו תנוחות כשהיא מלקקת לי באוזן ולוחשת מילים מלוכלכות, וגמרתי וגמרתי וגמרתי בתוך הכוס שלה ומיכל שואלת "כמה זמן אגרת את כל זה"?
אני: יומיים שלמים.
מיכל: (מדליקה סיגריה ומציעה גם לי ואני אחרי יותר משנתיים של התנזרות נעתר, שכטה ראשונה ומסתובב לי הראש בכיף של מתחילים...) נו... נהנת?
אני: אין חרטות, איך היה לך? (מוציא עשן מהריאות ומפריח שלוש טבעות עשן מעוגלות היטב)
מיכל: היה מעולה, מבטיחה שעוד תשתפר. עכשיו תדאג לי?
אני: כן, אמרתי לך שיש לי מספיק כסף לדאוג לשתיכן לכל החיים האלה, נכון?! רק שלא אמרתי לך שיש לי בערך עוד שבוע לחיות.
בן קליין
12.5.13 (2 בלילה).
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
