פורומים » השפה העברית
מילים אהובות מכל הזמנים, אנקדוטות נאות הקשורות לשפה, רעיונות למילים חדשות ועוד דברים רבים ואינסופיים שהשפה מאפשרת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום השפה העברית
» נצפה 1122 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים מאמר שיש לקרוא אותו :"עברית ונקרופיליה || זעקת המורה ללשון הדגש החזק, המַפּיק והחטפים ז”ל: אלו דוגמאות לגוויות שאנו, המורים ללשון, ממשיכים להתעסק אתן, כאילו לא בביה"ס אנו עובדים, אלא במכון הפתולוגי" חמדת
http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.1996127
אם לא נפתח לכם ,תודיעו אני אביא אותו במלואו .
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים חמדת, נפתח אבל חלקי.. גלית (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים גלית -להלן המאמר : חמדת
אילו התבקשתי לתאר את הבעיה על רגל אחת, הייתי אומרת כך: עומד לו המורה ללשון בכיתה ואומר לתלמידיו "שווא בראש המלה הוא שווא נע", ואת המלה "שווא" הוא מבטא פעמיים בשווא נח בראש המלה.
וזאת מפני שתורת ההגה והצורות של העברית התִּקנית, הרִשמית, זו הנלמדת בשיעורי הלשון בבית הספר והמדוברת (פחות או יותר) בפיהם של קרייני החדשות ברדיו ובטלוויזיה, היא תורת ההגה והצורות של עברית המקרא, כפי שמתעד אותה הניקוד הטברני, ולא תורת ההגה והצורות של העברית שלנו, העברית הישראלית. לעברית הישראלית יש כללי דקדוק משלה, והם שונים מכללי הדקדוק של עברית המקרא.
נבדוק לדוגמה את הכלל שהזכרתי: "שווא בראש המלה הוא שווא נע".
אנו מסבירים לתלמידינו שהשווא הנח הוא חוסר תנועה, והשווא הנע הוא "תנועה נייטרלית קצרה ביותר", כהגדרתו של הפרופ' יהושע בלאו בספרו "תורת ההגה והצורות". ומהי האמת?
ראשית, בעברית הישראלית השווא הנע הוא תנועת e, בדיוק כמו התנועה שמסמן הסגול, ולעתים גם הצירה החסר והמלא (חרוז מאחת הפרסומות ברדיו: "שמן זית זֵיתָא זה הקֶטַע"). שהרי אין הבדל בין הגיית השווא במלה "נְמָלָה" ובין הגיית הסגול במלה "נֶחָמָה", בין הגיית השווא במלה "לְבָנָה" ובין הגיית הסגול במלה "לֶהָבָה".
שנית, בעברית הישראלית שווא בראש המלה הוא שווא נח דווקא. הנטייה להתחיל מלה בחוסר תנועה היא חזקה כל כך, עד שרבים מדוברי העברית הישראלית (אולי רובם) נוהגים להגות עיצור קולי כבלתי קולי, ובלבד שלא להגות אותו בשווא נע בראש המלה. כך, למשל, במלה "בְּחִינָה" הם לא יהגו את הב' בשווא נע כדי להפרידו מן הח' הבלתי קולית, אלא יהגו אותה בחוסר תנועה ובצמוד לח', ויאמרו "יש לי מחר פְּחִינָה" (בפרסומת: "פְּשָׂמִים קונים בַּדיוּטי־פְרִי").
לכלל הזה יש שלושה יוצאים מן הכלל:
* מלים הפותחות באחד מן העיצורים י', ל', מ', נ', ר', שקשה לבטא אותם בחוסר תנועה. במלים כאלה, השווא בראש המלה הוא נע בלית ברירה ("כְּשָפים" לעומת "רְשָפִים" ו"נְשָפִים").
* מלים שהעיצור שאחרי השווא אצלן הוא א' או ע' (שזה היינו הך בעברית הישראלית), או ה' ("קְטָטָה" לעומת "קְעָרָה", "דְרִישָה" לעומת "דְהִירָה").
* כשהאות השוואית הפותחת את המלה היא אחת מאותיות השימוש בכ"ל, כלומר אינה חלק מן המלה אלא תוספת, השווא הוא נע, כלומר נהגה בתנועת e, כמו סגול. (ה־ל' בלית ברירה, אבל גם ה־ב' וה־כ'.) כל דובר עברית מבחין בין השווא הנח לשווא הנע במלה "כְּחוֹל" בשני הקשרים שונים ("הוא פתח את החלון ולעיניו נגלה כְּחוֹל הים. המשתזפים שעל החוף היו רבּים כְּחוֹל הים") או במלה "בְּצוּרָה" ("הם בנו בחול טירה וסביבה חומה בְּצוּרָה, בְּצוּרָה של דרקון"), או במלה "בְּליֵיזֶר" ("הוא לובש בְּליֵיזֶר ועושה ניתוח עיניים בְּליֵיזֶר").
ונעבור לכלל נוסף מכללי הדקדוק הנלמדים בבית הספר: "צורת בינוני יחידה של פעלי ל"ה היא מלרעית: רָצָה, קָמָה בָּאָה וכו'."
עוד שקר. הרי איש איננו מדבר כך, ואיש אינו קורא כך טקסט כתוב, גם לא המורה ללשון. אם נציג לפניכם שני משפטים, שניהם נכונים בהחלט מבחינה דקדוקית, ונשאל איזה משניהם אינו קביל בעברית, כל אחד יידע מייד את התשובה:
א. המחיר ירד, לכן הוּא רָצָה לקנות את זה אתמול. ב. המחיר ירד, לכן הִיא רָצָה לקנות את זה עכשיו. אך לשום מורה ולשום משגיח לשון ברדיו ובטלוויזיה אין אומץ לקבוע שבעברית ישראלית צורת בינוני יחידה של פעלי ל"ה היא מלעילית.
ונעבור לכלל הבא: "בנטיית הפועל, צורת הנוכחים בעבר היא מלרעית: שְמַרְתֶּם".
גם זה שקר, כמובן. כולנו יודעים שבעברית הישראלית צורת הנוכחים בעבר היא מלעילית, ולכן כנראה גם התנועה בראש המלה אינה נחטפת ("שָמַרְתֶּם"). לא תמצאו שום שכבה של דוברי עברית שאומרים "חליתם" ו"אושפזתם", ולא משנה מהי השכלתם ומה הרקע הסוציו־אקונומי שלהם. גם המורה ללשון אומר "חליתם" ו"אושפזתם" ו"שָמַרתֶּם" כשהוא מדבר עם תלמידיו בכיתה, וכשהוא משוחח עם עמיתיו בחדר המורים.
אפשר להמשיך כך, ולהזכיר עוד כמה וכמה מתים, עליהם השלום: הדגש החזק ז"ל, המַפּיק ז"ל, החטפים ז"ל, הגרוניוּת ז"ל, המלרעיות של "ארבע", ו"שמונה" ז"ל, ועוד כהנה וכהנה - והמורים ללשון ממשיכים להתעסק ברצינות וביסודיות עם הגוויות האלה, כאילו לא בבית הספר הם עובדים, אלא במכון הפתולוגי באבו כביר. מה זה אם לא נֶקרופיליה?
נכון שגם בלשונות אחרות הכתיב מייצג הגייה שכבר עברה מן העולם. באנגלית המלה knife (סכין), למשל, נהגית בלי העיצור k ובכל זאת כותבים בראש המלה את האות המייצגת אותו. אבל בניגוד לעברית, קרייני החדשות ברדיו ובטלוויזיה לא יהגו את המלה הזאת בצורתה העתיקה, ומשרד החינוך לא יכלול את הצורה העתיקה ב"תיקוני ההגייה" בחומר של בחינות הבגרות. הם מכירים בעובדה שה-k הזאת כבר מתה, והם נותנים לה לנוח על משכבה בשלום.
מלבד זאת, בניגוד לעברית, המילה knife כתובה כך, עם ה-k בראשיתה, בכל ספר, בכל עיתון, בכל מודעת פרסומת, בכל שלט חנות. כל אדם רואה אותה בצורתה זו מיום שהוא לומד לקרוא ועד סוף ימי חייו. ואילו אצלנו כבר בתחילת בית הספר היסודי הילדים עוברים לקריאה בטקסטים לא מנוקדים, ואלה יהיו הטקסטים שילוו אותם מרגע זה ואילך במשך כל ימי חייהם. לכן הם מכירים את הכתיב העיצורי, אבל לא את סימני הניקוד. וזו הסיבה לכך שאדם משכיל ותרבותי אצלנו יודע לכתוב עברית בלי שגיאות כתיב, ואיש אינו יודע לנקד את העברית בלי שגיאות ניקוד.
שום ילד ישראלי לא יגיד "הֶחָבֵר שלי". כי הילדים אינם שומעים את המלה "הֶחָבֵר" לא מפי הוריהם ומוריהם, ולא מפי מנהיגי העם ואנשי הרוח המתראיינים באמצעי התקשורת. והם גם אינם רואים את המילה מנוקדת כך, כי הם קוראים טקסטים לא מנוקדים. אחר כך הם מגיעים לבית הספר התיכון ומשננים שם את כללי ה' הידיעה וכללי ו' החיבור וכו' כדי להצליח בבחינת הבגרות, אבל הם לא ישתמשו בזה אחר כך. כלומר, המטרה היא לעבור את הבחינה ואחר כך לשכוח, מפני שהחומר (לפחות בתחום ההגה והצורות) ממילא אינו רלוונטי לשום דבר.
די להקשיב לעברית שבפיהם של אנשים בעלי השכלה גבוהה, מנהיגים ואנשי רוח. גם אלה המדברים עברית יפה, עשירה, מדויקת - כל מלה שנייה נהגית בפיהם שלא לפי כללי הדקדוק הטברניים. וזהו המצב לא רק בדיבור, אלא גם בקריאה. בכל אומה ולשון אדם משכיל יכול לקרוא בקול רם קטע כתוב מתוך ספר או עיתון בלי שום שגיאה אחת. כמעט שום משכיל עברי בימינו, גם אם הוא מורה ללשון, איננו יכול לקרוא לפני תלמידיו בקול רם קטע כתוב בעברית בלי שום שגיאה אחת. ואגב, זה קורה לעתים קרובות גם כשהטקסט מנוקד!
כהמחשה לחוסר הרלוונטיות של הניקוד בחיינו אפשר להביא את העובדה שבשנים האחרונות כמעט שאין בנמצא ספר שירה אחד, ספר ילדים אחד, מוסף לספרות אחד בעיתון, מילון עברי אחד, נקי משגיאות בניקוד. ומדובר בהוצאות הספרים המכובדות ביותר. לפני זמן מה, למשל, עלעלתי בספר חדש בהוצאת "זמורה ביתן" בסדרת "מרגנית" (המוגדרת על גבי העטיפה כסדרת "ספרי מופת לילדים ולנוער"). לאחר עשרים העמודים הראשונים אמרתי לעצמי באכזבת־מה שכל הטקסט מנוקד נכון, והנה, בעמוד מספר עשרים ואחת מצאתי את הצירוף "שָעוֹן קוקיה" - ונחה דעתי. גם במילונים העבריים המכובדים יש שגיאות בניקוד (לדוגמה, "עָקֵב אֲכִילֶס", במילון של שוויקה, "אֲגָדָה", "עוֹרֶק", במילון "מילה במילה" של אבניאון). האם אין זה אומר דורשני?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים קודם כל תודה! גלית
שנית זרקת אותי חזרה לימי האוניברסיטה בהם למדתי בעוונותי ספרות עברית מעבר לכל העונשים העונש הכמעט הכי קשה היה ניקוד, קורס חובה המאגד בתוכו נקוד של החדשה, מקראית, ימי בניים וחז'ל. שיטת הניקוד היתה נקודה מינוס לכל טעות, מיותר לציין שאת מועד א סימתי בציון שלילי... למועד ב לקחתי שיעורים פרטיים! וגמרתי עם 70 בקיצור סיוט!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים שמחתי לעזור .דעתי כדעתך . .... חמדת (ל"ת)
-
-
-
-
