דמעה על הלחי זולגת
צפירה ברקע נשמעת
עולה ויורדת, מדי שנה
אבן מונחת ונר נשמה
על מצבה עשויה מאבן.
גבר רוכן מנשק הכתוב
אשה מבוגרת מצועפות עינייה
ילד קטן אוחז יד אמו
כאן אבא ישן שואל?
מתי ישוב אלינו הביתה.
האם קולה ניחר מצער
אהוב ליבה אבי בנה
לנצח כאן טמון בהר
את ילדו מעולם לא הכיר.
את נפשו מסר עבורם
עבור היקירים והלא מוכרים
לכולם נתן את החיים
הוא וכמהו שכאן שוכנים
במותם לנו נתנו חיינו.
מדי שנה הצפירה נשמעת
דמעה ממשיכה לזלוג לאיטה
רק תמונה וזכרון עמום
מותירים הצלקת והפצע לדמם
דימום שלעולם לא יפסק
אביזד 14/4/13
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה