ממש לפני שאני יורד מהפסים, הרגשתי שאנחנו מתקרבים...
חנוק מדמעות, רץ אביב אל תוך הים. השמש כבר שקעה אבל קרניים אחרונות, כמו רצים אחרי מרכבת כבוד, מבכים על לכתה אבל לא באמת מבטיחים שהיא תחזור .
כך גם רוני- עם דמעות בעיניים, רצה למקום הבטוח היחיד שהכירה. לא עוד עצב. אני לא רוצה עוד מזה. ההורים ימשיכו לריב בזמן שהיא תטבע? כנראה שכן. אבל בינתיים היא הגיעה, עד לשפת המים, היכן שהגל האחרון נספג בחול וכבר הגל הבא מגיע. היא עומדת וצורחת, פורשת ידיים כי נמאס לה. ואז רק בוכה, כי זה מה שנשאר, כל המועקה שנשארה בלב.
שניהם מתיישבים על אותו קו בדיוק, אותו גל רחב מלטף את רגליהם וידיהם, סופג את דמעותיהם. זה הרגע שבו אלוהים כמעט, רק כמעט מצטער על המעשים שלו. אבל לא ממש.
שניהם לא המשיכו הלאה, עד היכן שהאלמוגים שורטים עד זוב דם והזרמים סוחפים לקרקעית, רק בגלל איזה רצון קטן כזה, גוש או נר מהבהב בתוך הלב שלהם, שסירב עדיין לוותר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
