פורומים » א כללי
האזור הכללי. פה אפשר לדבר על כל מה שלא נכנס למקומות האחרים.
כתיבת הודעה חדשה בפורום א כללי
» נצפה 843 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים יש למישהו מנוי דיגיטלי להארץ? נתי ק.
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים את יכולה להרשם ולקרוא עד 10 כתבות בחודש גלית (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים נתי -ק. בשבילך :"הפרות הקדושות והעייפות של יצחק בן-נר" חמדת
הדכדוך הקודר והסירוב למצוא חן, יכולים אולי להסביר את העובדה שבן-נר לא תפס את המקום המרכזי שהוא ראוי לו בספרות הישראלית-שירה סתיו
בפתח קובץ הסיפורים החדש של הסופר הוותיק יצחק בן־נר מופיע משפט לא רגיל: "רוב הדמויות והאירועים בספר הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר בינם ובין המציאות מקרי בלבד". אנו רגילים לקרוא "כל הדמויות והאירועים...", ואילו כאן - "רוב...". שינוי דק, אך מהותי מאוד – לא רק בגלל התחושה העולה מאחדים מן הסיפורים, שיש בהם, ככל הנראה, עיבוד ספרותי לחוויות אוטוביוגרפיות (בייחוד הסיפור האחרון, "המסע הלילי הארוך הביתה", שעל שמו נקרא הקובץ כולו, משתעשע ביצירתה של תחושה כזאת), אלא גם ובעיקר משום שסיפוריו של בן־נר נטועים במציאות ישראלית קונקרטית ובהירה. כל אחד מהם מתרחש על רקע מאורע או רצף של מאורעות היסטוריים מזוהים, המלווים, לעתים קרובות, באזכור כמו אגבי של אישים ידועים מן המרחב הפוליטי והתרבותי.
זו נקודה חשובה ויש בה כדי להסביר את שיקולי העריכה של הקובץ המעניין הזה, המביא מבחר לא גדול (שבעה סיפורים, או ליתר דיוק, שלוש נובלות וארבעה סיפורים קצרים) מעבודתו הספרותית של בן־נר. הוא נפרש מקובץ הסיפורים המוקדם (והזכור לי כנפלא) “שקיעה כפרית” ועד שני סיפורים קצרים שראו אור בשנים האחרונות. באופן מפתיע לא סודרו הסיפורים, כמקובל, על פי סדר כתיבתם, מן המוקדם אל המאוחר, בדרך שתשקף אולי התפתחות או כיוונים ביצירתו של בן־נר, אלא על פי סדר המאורעות ההיסטוריים שהסיפורים נעים סביבם או בשוליהם: מלחמת העצמאות, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, ה”מהפך” ב-1977 וכו'. רק הסיפור האחרון חורג מן הרצף המסודר כרונולוגית־היסטורית ושב אל שנותיה הראשונות של המדינה. זו בחירה מעניינת, להציב את בן־נר כסופר המעצב בכתיבתו את דברי ימי המדינה, בחירה המדמה בעבורו מיקום מרכזי יותר מכפי שהיה לו בפועל בקרב הסופרים שקהל הקוראים רואה בהם את מנסחיה של “החוויה הישראלית”.
הקובץ הוא הזדמנות לחשוב מחדש על מקומו הלא מרכזי של בן־נר בקרב חבורת הסופרים בני דורו הנותנים את הטון זה יותר מארבעה עשורים (בראש וראשונה עוז ויהושע, הקרובים לו בגיל). בן־נר פרסם קצת פחות מהם. ועוד הבדל חשוב – עוז, למשל, כתב קובץ סיפורים אחד ועבר ישירות אל הרומן רחב היריעה (עד לאחרונה, ב”תמונות מחיי הכפר” ו”בין חברים”, שבהם שב לכתוב סיפורים קצרים). יהושע כתב ספר סיפורים וספר נובלות ומאז כתב כמעט רק רומנים. בן־נר, לעומתם, שייט כל הזמן בין הרומן לבין סיפורים ונובלות (ספרו “ארץ רחוקה”, למשל, כתוב בז'אנר ייחודי ומעניין של “רומן בנובלות” – שתיים מהן מובאות בקובץ החדש), ובין עיסוקו כסופר לנגיעתו בתחומי תקשורת אחרים, רדיו, טלוויזיה, קולנוע ועיתונות. כמו עוז ויהושע, הוא ניגש באורח כמעט ישיר אל מיתוסים וסוגיות יסוד של החברה הישראלית, והדמויות בסיפוריו כמעט תמיד נתפשות כייצוגיות, לעתים אף אלגוריות.
לא ברור לי מדוע בן־נר בולט פחות מהם בשדה הספרותי, אך לא מן הנמנע שאחת הסיבות לכך היא הדכדוך הקודר, נטול החמלה וחסר הנחמה, העולה מרוב סיפוריו, ואותו סירוב למצוא חן, להתגנדר. את הסיפור החדש "מותשים" (נכתב ב-2009), למשל, הוא חותם כך: "מאז השתנה הכל (...) האהבות נעשו קלות יותר, כמדומה; השנאה חסרת רחמים יותר. האלימות זמינה יותר. המצפון התקהה יותר. רק ציפורים פותות ממשיכים לשיר בחרא והשועלים ממשיכים לטרוף אותן. ופעם אחת טרף שועל אכזר ציפור פותה כזאת ונחנק מבלעו".
אף על פי ששניים מן הסיפורים ("עתליה" ו"ניקול") כתובים דרך תודעה נשית, אין לטעות: בן־נר הוא סופר גברי מאוד, והתודעה הגברית, על הבעיות המיוחדות לה, היא שעומדת כאן במרכז. הדמות האופיינית ביותר בקובץ היא דמותו של הגבר שאינו גיבור – אם משום שמעולם לא היה ולא מצא הזדמנות, ואם משום שתפקידו כגיבור הסתיים זה כבר (בדרך כלל בכישלון). בנובלה המצוינת “עתליה”, הפותחת את הקובץ, בעלה ההרוג של הגיבורה הוא קיבוצניק שלא גויס לשירות קרבי בשל מצבו הבריאותי ומת בתאונת דרכים במהלך המלחמה. בסיפור “מותשים”, רב סרן עולש היה גיבור מלחמת ששת הימים, נפצע במלחמה ומאז ממלא בצבא תפקידי הסברה ואירוח. מפקד אחר (בסיפור "ניקול") כשל בתפקידו במלחמת יום הכיפורים ומאז נטרפה דעתו מרוב אחריות ואשמה. היחס של בן־נר אל מיתוס הגבורה מעניין במיוחד. הוא אינו כופר בו, וניכר שלא בא לשחוט פרות קדושות. אך אצלו הן נדמות עייפות ומרוטות במיוחד – כאלו שממילא אין טעם לשחוט, כי בשרן עני ודל.
כיוון סמוי מעט העולה ממיתוס הגבורה השבורה הוא האונס, החוזר בכל הסיפורים כולם – אם כמעשה ואם כאפשרות מפונטזת – ולרוב במין אגביות שולית כמעט. אונס האשה מופיע בסיפורים כמוצא אחרון ובזוי שמוצאים גברים להוכחת גבריותם המושפלת והאבודה. בכל הסיפורים מוצגות הנשים כאשמות – בדרך כלל יפות מאוד, קפריזיות, שתלטניות ובוגדניות. הן נותרות בלתי מושגות, בלתי נודעות גם להן עצמן, סובלות בסבך מסתוריותן, ומעמידות לגברים חומה בצורה של תסכול נואש.
הנובלה “עתליה”, מתוך “אחרי הגשם” (נכתבה ב-1977), היא בעיני החזקה והיפה בקובץ כולו. היא עוקבת אחר זיכרונותיה המסוכסכים של אלמנה יפה, בת קיבוץ, דמות אאוטסיידרית עזה, ששכלה את בעלה לאחר נישואי בוסר קצרים ומאז חיה בסגירות מצמצמת, בתחושת החמצה צורבת ובזעם הולך ותופח. בן־נר מצליח להעביר בנובלה זו את תחושת הגיהנום שבחיי קהילה קטנה וסגורה ואת הצביעות הפוריטנית של התנועה הקיבוצית. אבל יחסו אל הגיבורה שלו בלתי חומל בעליל, והעלילה מתקדמת בצעד בטוח אל סיום אכזרי וסתום. שלא כדמויות אחרות בספר, עתליה אינה יכולה לסגת אל דמיונותיה העשירים או אל עבר מתוק ורחוק: היא מפוכחת מדי, יודעת שאין לה כל תקווה או מוצא.
ההחמצה היא החוויה הרגשית הבולטת בקרב דמויות הקובץ הזה. לפחות ארבעה מן הסיפורים מעמידים במרכז דמויות העורכות את חשבון חייהן במבט לאחור, ספוגות באשמה ובתחושה שבזבזו לריק את ההזדמנויות הבלתי חוזרות. הסיפור האופייני הוא כזה: הנעורים סוערים, ובהם פסגה יחידה וקצרה להכאיב של אושר חד פעמי, המוביל לבחירות פזיזות ומוטעות. מכאן ואילך מסומנת שארית החיים בקו הולך ויורד של דלדול האפשרויות ורפיון הכוחות. זה, פחות או יותר, סיפורן החוזר של דמויות בן־נר. ובאופן סמלי, ברקע, זה ככל הנראה גם סיפורה של החברה הישראלית, בעיניו.
לצד ההחמצה חוזרת ועולה הפנטסיה, כפתח מילוט עיקרי לדמויות, המתמודדות עם הריקנות המשמימה או עם אשמתן על הבזבוז והאובדן שגרמו לאחרים ולעצמן גם יחד. שוב ושוב בורחות הדמויות אל זיכרונותיהן, או אל עתיד אוטופי מפונטז, לא הגיוני. בהקשר זה יש להבין את הופעתם החוזרת של המסע או הנסיעה בכל הסיפורים – הן כנסיעה פיסית ממקום אל מקום, והן כניסיון להגיע אל מחוזות נפשיים שונים ומרעננים יותר. גם הקולנוע מופיע בסיפורים כמפלט נהדר (ואירוני) מחיים דלים ושוחקים. כל אלה מאפשרים לדמויות להכחיש את אובדנו של הסיכוי לשוב לאחור ולתקן את מה שנשבר בהם אי אז. מתישהו מופיעה בסיפור הזדמנות לתיקון, אך היא שבה ומוחמצת, מקנה לעלילה ממד טראגי או אף פתטי. בייחוד מורגש הממד הפתטי בשתי הנובלות מתוך “ארץ רחוקה”, שנכתבו בסמוך למהפך 1977 ובעקבותיו. הן מבקשות לבחון מקרוב את עלייתה של “ישראל האחרת” למרכז הבמה ואת התפוררותו של הסדר הישן. בעיני אלו היצירות החלשות יותר בקובץ, כי הן משועבדות לביטוים של רבדים רעיוניים ומטפלות בדמותו של “המזרחי” ביד גסה מדי, שלא לומר סטריאוטיפית.
יוצאת דופן היא דמותו של החייל הטירון בסיפור האחרון – ככל הנראה בן דמותו של בן־נר הצעיר עצמו – הנוסע אל בית הוריו שבכפר והקורא מלווה אותו במסעו הלילי הארוך. זו כמעט הדמות היחידה בקובץ שהקוראים אינם יכולים שלא לחוש כלפיה אהדה בלתי אמצעית. "אבל הצורך הזה הדוחק, הנואש כל כך, להיות נאהב, הוסיף להתקיים כל הזמן בתוך תוכו, אסור כמו הגעגוע", כותב בן־נר על החייל, ובו ברגע מבטיח את היענותנו המיידית למילוי הצורך הזה, שובה את לבנו. זה הצורך הנואש המניע את כל דמויותיו כולן – להיות נאהב בלי חסך – צורך שבן־נר חוזר ומונע את סיפוקו – לא רק מדמויותיו, אלא גם ממנו עצמו, כסופר. נדמה כאילו בא הסיפור האחרון הזה לפצות על כך מעט, למלא את החלל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים תודה רבה חמדת נתי ק. (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים תבקשי מבן באישי:) אולי יש מחיר מיוחד לחברי סימניה.... שושי:)- לאה:):) (ל"ת)
-
