אהובתי סולדת מבגדי ים, מאנשים, ממוסכמות. היא רצה על החוף בתחתונים עם הדפסים
צבעוניים, כשהרוח פורעת בשערה הרטוב ומלח דבק בריסיה ובזווית העין. הרגליים הארוכות
שלה נמתחות כשהיא משיגה כלב שחור שמשוטט בקרבת מקום, מתיזות חול לבן באיוושה
חלושה, כמו זאתי שחולפת במחשבותי כשאני מתבונן בה מתרוצצת על קו המים. החול לופת
את אצבעות רגלי, מטפס ומגשש מעלה, מנסה לסלק אותי מדרכו. אותה הוא חובק
בחמימות, נצמד לעור הרטוב שלה שכבר התחיל להשחים. לרגע הוא עוטף אותה בעננה
שמסתירה לי את החיוך שלה, מנסה לגזול אותה לעצמו, את אהובתי היחידה. ואני מתבונן
במחול שלהם, של אהובתי ושל החול ושל הרוח אל מול השמש. הים גם הוא מנסה לשלוח
ידיו אליה, לשונות מים ארוכות מלטפות את בהונותיה, מתיזות ניצוצות מבריקים כשהיא
צועדת. הים רוצה את אהובתי לעצמו, ואני משתעשע בצפיה עלומה בנסיונותיו הצפויים
לכישלון, ברוגע מושלם. אני מסלק את החול מכפות ידי אולם, שלא יצוצו לו רעיונות טיפשיים.
החול יעשה ככל יכולתו כדי לסלק אותי, אני מכיר אותו, בגרגיריותו חסרת המעצורים. הוא
חושב שברגע שאסתלק יוכל לגנוב את אהובתי.
והיא בורחת אל המים שאוחזים בה בחוזקה ולא מרפים. נושאים אותה על כתפיהם הרחבות
והקצופות ומשיטים לעברה אצות פרחוניות, מנסים בלי הפסקה לגנוב אותה ממני. הם
מסלקים את שברירי המלח מעיניה, כאילו מנגבים דמעות שלא היו שם מעולם, ונותנים
בריסיה מעטפת שקופה, להותיר בה את סימנם בחוצפה, כמעט כאילו היו מכריזים עליה
בעלות לעצמם.
כשהיא פונה אל הרוח עוטף הים את צווארה בשרשרת אדווה לבנבנה, כאילו מתחנן
שתחזור, אבל הרוח כבר לוחשת באוזניה של אהובתי סיפורים מרחוק, וכבר מלטפת את
שיערה ומטיסה אליה להקות של שחפיות צעקניות. רק מהרוח אני קצת חושש, אני חושב
שאם מישהו יוכל לגנוב אותה בהיסח דעתי זו תהיה הרוח. במפרשית לבנה, לטוס אחרי
השחפים אל האופק. כשאהובתי משחקת עם הרוח אני משתדל לבדוק כל הזמן שלא
מתקרבות סירות אל החוף, למרות שזה דורש ממני להפסיק להסתכל עליה.
לאחר זמן מה הים שוב חוטף אותה אליו, והרוח מטלטלת אותו כל כך בזעם ומרימה בו גלים
שמתנפצים לפניה, מעיפים נתזי בוץ לכל אורך גופה, והחול ששוב זכה בהזדמנות נושק
לרגליה ומתחנן שתצא אליו.
על קו המים אהובתי יוצאת מהים בשקיעה. עולה מן המצולות במערומיה כמעט. מהחוף היא
נראית כצללית כשהיא עומדת לפני הכדור האדום הבוער, ואני מסיט את מבטי, מסונוור.
השמש צובעת את קצוות שיערה זהב, וטווה לפניה שטיח מרצד. האור מחדד את המותניים
ועצמות הלחיים הגבוהות של אהובתי. והים והחול והרוח מביטים בה גם הם, מסונוורים.
אני יודע שהיא חושבת שזה מהשמש שאני לא מסתכל, למרות שאמרתי,
אני מגניב עוד מבט מסמא.
אהובתי בתפארתה מתקרבת. עיניה זוהרות בירוק לקראתי.
"את יודעת..." אני מתחיל, פותח את פי לספר לה על החול והים והרוח שמנסים בלי הרף ל- והיא מתעטשת.
עיטוש אנושי ששובר את הנס ואת השלווה, שממוטט את השקט הפסטורלי ששורר באזור,
שמתיז עלי טיפות מלוחות. עיטוש מייאש שקוטע לי את חוט המחשבה.
אני מרגיש את הקצוות מחליקים לי מהידיים
החול שב לרבוץ בסהרונים חמימים בשלווה, והרוח שבה ללטף אותו, מפזמת שיר פשוט בינה לבין עצמה.
הים מטיח גליו בשאגת ייאוש אחרונה לכיוונינו, ואלה שוקטים בביעבוע קצוף ונסוגים בחזרה אל המעמקים.
"את נוראית" אני מחייך, עוטף אותה במגבת לבנה
אז היא סוגרת לי את המחברת.
"אהובי, תפסיק עם כל המתמטיקה הזאת שלך ותנשק אותי כבר"
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
