1. למרות הפיתוי להתייחס אליהם כאל פרודיה, שני אוהדי מכבי נתניה שהחליטו לשבות רעב עד שיוחלף המאמן טל בנין הם מטפורה. מטפורה לתהליך רדיקלי שעובר על רבים מאוהדי הספורט, ושבבסיסו זיהוי כמעט מוחלט בין האדם לבין מושא אהדתו. יותר ויותר אוהדים הפכו את הדבר הפשוט הזה שנקרא כדורגל או כדורסל, למשטח המרכזי עליו החיים שלהם מונחים. ממופע בידור ספורטיבי עם נקודות השקה של הזדהות, הפכה אהדת הספורט לשלוחה ממשית של החיים עצמם.
אותו אוהד הפועל תל אביב כדורסל, שנתפס בדרבי מבצע תנועת צלב קרס ומצדיע במועל יד, הוא וריאציה נוספת של התופעה. בגלל שהוא מזהה את חייו באופן כמעט מוחלט עם הפועל תל אביב, הוא הופך את היריב הספורטיבי לשטן ממשי, ולאחר מכן מסמל את השטן כנאצי. בכך הוא מבטל את כל המשמעויות שמרכיבות את הסמלים האלו – מועל יד, צלב קרס – משום שהוא שטוף שנאה.
גם אוהדי בית"ר ירושלים, שנוטשים את טדי אחרי שזאור סדאייב כובש, מזהים באופן מוחלט את הכדורגל עם חייהם הפרטיים. הם יוצאים מהאיצטדיון משום שאינם מסוגלים לשאת תמונה מסוימת, שמשפיעה באופן קריטי על התודעה שלהם. הגזענות במקרה הזה – חמורה ככל שתהיה – היא רק אפקט נלווה לדבר האמיתי: הספורט כחיים עצמם.
מצד אחד, כדורגל. מצד שני,
ככל שמופעי ההזדהות האלו מקצינים ומתרבים, עולה התחושה שליותר ויותר אנשים אין יכולת לתחזק חיים פרטיים. שהכדורגל הופך למקום המרכזי בו חייהם מתקיימים, ושרק דרכו ניתן לפעול ולהביע רגשות. זו תמונת מציאות מטרידה, משום שהיא מספרת על דור של אנשים שלא מסוגלים להפריד בין האני שלהם לבין הדימויים שאיתם ה"אני" שלהם בוחר להזדהות. הבלבול עלול להוביל לטרגדיות. אם הקבוצה היריבה מקבלת ממד ממשי של אויב אכזר – נאצים למשל – אז בשלבים מתקדמים יותר יש אפשרות שפעולות אלימות ממשיות ייעשו כדי למחוק את האויב. זה תמיד נשמע תיאורטי, שלא לומר דמיוני, לפני שטרגדיות כאלו קורות. ותמיד נראה כל כך מובן מאליו לאחר שהן קורות.
כי מה באמת קורה בראש של אנשים כשהם נוטשים בגלל שער של מוסלמי? בראשם המוסלמי נתפש כ"רע" שיש להעלימו. לכן, בדיוק כמו ילד קטן שעוצם עיניים כדי לא לחזות במשהו שמפחיד אותו, האוהדים מעלימים את עצמם. בהמשך, העסקה הזאת לא תהיה מקובלת עליהם כי בתוך האיצטדיון החיים שלהם נמצאים. לכן הם ייאלצו להעלים את ה"רע" בעצמם. ואחרי שהצעקות והקללות לא יעזרו, יגיע זמן המעשים. זה נכון גם לגבי שובתי הרעב מנתניה ולאוהד הפועל שהצדיע במועל יד. ברגע שההתייחסות לבנין או לשמעון מזרחי הופכת ממשחק דימויים ספורטיבי למציאות בעלת תכנים דמוניים, ממשיים, שמרכזים בתוכם אמוציות בדציבלים גבוהים מדי – יש סיכוי שייעשו פעולות במציאות להעלמת ה"מטרדים" האלו.
כשזה יקרה, רק אז, יבין איל ברקוביץ' כמה גדולה טעותו. הוא יבין שההתייחסות שלו להנחתת הצ'צ'נים במונחים ספורטיביים בלבד – "צעד שפגם בסיכויי הפלייאוף העליון של בית"ר" – היא בעצם הצדקה עקיפה לאפשרות שאנשים יפגעו פיסית בסדאייב וקדאייב. ברקוביץ' - ואני חוזר על כך שוב ושוב משום שרבים מחזיקים בדעה הזאת – מביט בחיים ממרחק של כמה סנטימטרים ולא מסוגל לראות כמה מטרים קדימה. ומאחר שהוא לא היחיד שמחזיק צורת מחשבה דקה ופריכה כזאת, המחיר עלול להיות יקר.
2. אני לא מבין למה פרשן ערוץ הספורט, שגיא כהן, לא יכול פשוט ליהנות מהשער של לוקה מודריץ'. למה תגובתו הראשונה, ולמעשה היחידה, היא תיאור פרטני של הכשל ההגנתי שהוביל לשער. מה גורם לו להתעלם מהיופי ולהיטפל לאזוטריה הנוקדנית של סגירות אלכסוניות וחיפוי הגנתי. הרי כבר בזמן אמת השער היה מזהיר, בטח אחרי שההילוך האטי במיוחד הראה איך הכדור יוצא כמו טיל וחולף מעל ראש של מגן בדרכו לחלק הפנימי של הקורה של השוער דויד דה חאה, שלא יכול לדיוק הכירורגי. ובמקום להלל את השער המצוין, ולחגוג אותו כמו שחוגגים יצירת אמנות ספונטנית, כל מה שעולה לו בראש זה הליקוי הטקטי של ההגנה, האופן בו מודריץ' לא נסגר וכל השיט הזה.
3. אני גם לא מבין למה מוטל'ה שפיגלר לא מסוגל להשלים משפט מבלי שהמגלומניה שלו תנפץ את ההצטנעות המזויפת בה הוא נוקט. לפעמים נראה לי שהבנאדם לא רואה דבר מלבד השתקפויות של עצמו. נתניה, נבחרת ישראל, מישל פלאטיני – כולם רק חלקים שמרכיבים את הדבר היחיד שקיים על פני כדור הארץ: מוטל'ה שפיגלר. וככל שהוא נוקט לשון ממעיטה וצנועה יותר, כך הבלון מתנפח ומתנפח, עד שלבסוף הוא מתפוצץ בגרוטסקיות. אני ואני ואני ואני - ומרוב אני כבר לא שומעים שום דבר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה