אני הנהג של רכבת הזאת, בפעם הראשונה ששאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאגדל עניתי שאני רוצה להיות אלוהים. לא העליתי בדעתי את האפשרות שאני אהיה נהג רכבת.
תמיד רציתי להיות אלוהים.
כשהייתי קטן אף אחד לא רצה לדבר איתי, הם אמרו שאני מוזר בגלל מחלת העור שלי, היא כיסתה חצי מהפנים שלי וכמעט את כל החזה שלי והידיים, תמיד הייתי לבד. תמיד ישבתי לבד. תמיד חיכיתי לרגע שבו לא אהיה לבד.
את כל היסודי עד התיכון ביליתי בספרייה, קראתי ספרים כמו תנ"ך, הברית החדשה, הקוראן, אני יודע שאם אני ארצה אני אוכל להיות אלוהים, הבנתי את התפקיד שלו מכל הכיוונים, אני רק חושב שאם אני אחליף אותו אני אהיה קשה יותר. הוא נותן למין האנושי חופשיות גדולה מדי, אני יודע שאם הייתי ממש ברגע זה אלוהים,
לא הייתי מרחם על אף אחד ברכבת הזאת.
השונה נתפס אצלם כמישהו שיש לסלוד ממנו, מעולם לא קיבלו אותי בחברה באופן שוויוני, כולם חושבים שמותר להם לנהוג בי כרצונם. עמדתי מחוץ לקרון בזמן שאנשים עלו לרכבת שלי, אף עין לא יכלה להתעלם ממראי החיצוני, אף עין לא יכלה שלא להעביר את המידע למוח ולגרום למוח לתת פקודה לגבות, לשפתיים, לתווי הפנים ולכל ישותם להעביר לי מסר אחד ויחיד-
תתרחק ממני.
את היום שלי התחלתי ברגל שמאל ומאז אני מקפץ על רגלי השמאלית במשך כל היום, אנשים כאילו בחרו ביום הזה כדי להעיר לי הערות ולהתלחש ביניהם בזמן שאני מתקרב ולשפוך עלי את הקפה שלהם ואחרי זה עוד לצרוח לי באוזן שאני זה שלא בסדר.
כשהייתי קטן ושאלו אותו בפעם הראשונה מה אני הכי אוהב בעולם עניתי שאני אוהב הכל ואת כולם. לא העליתי בדעתי את אכזריותו של העולם ואת ההרגשה שהוא ייתן לי להרגיש בכל פעם שאני אצא מהבית לעבודה,
ההרגשה שאני כלום בעולם שיש בו מכל טוב לאנשים שהם משהו.
פעם עוד חשבתי שהכול יסתדר, שאני אמצא מישהי שתקבל אותי כמו שאני רק כי היא תאהב את אופי שלי, אמרו לי שהאופי הכי חשוב ושהאופי שלי הוא אופי חזק, אופי מושך. אבל אף אחת לא קיבלה, אף אחד לא ראה בי אופי מושך ונכון להיום כל מה שהצלחתי להשיג בחיים האלה הוא כעס, מרמור, כאב
ואף לא רגע אחד של אהבה.
הרכבת ממשיכה לנסוע, עוד מעט אגיע אל התמרור שאומר שצריך להאט, אחריו אגיע לתמרור שני שאומר שיש פנייה חדה, אחריו אגיע לפנייה שעברתי כבר אין ספור פעמים.
את הפעם הזאת יספרו.
הנה התמרור שאומר שצריך להאט.
אני מאיץ.
הנה התמרור שאומר שיש פנייה חדה.
אני מתעלם.
אני עוצם את העיניים בזמן שכל העולם מאט את סיבובו והרכבת יורדת מהפסים.
בפעם הראשונה ששאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאגדל עניתי שאני רוצה להיות אלוהים.
הרכבת כמעט כולה באוויר יורד המהירות מצמררת את התהום.
וזאת הפעם הראשונה שאני מאושר.
היום אני אלוהים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה