מצורף שיר חדש, ריאליסטי ועצוב גם יחד. השיר נכתב בהשראת מותו של אדם דגול - אמנון ליפקין שחק ז"ל.
מקווה כי תהנו. שבוע טוב.
עם העיניים למטה
במעלה ההר מטפס אדם, הוא מהורהר
תוהה מדוע פקח עיניו ובמקום זה נחת.
על הרי רקיע מטפס אדם, הוא מהורהר
האם נרדם בעת שעמד על המשמר?
תקווה ביד אחת ודאגה ביד שנייה- האם הגיעה השעה??
מכוסה אגלי זיעה, בלי טיפה של שכחה
בדרכו אל השמיים, הרהוריו גדלו כפליים.
במורד ההר חיים, בעלי המעשים;
הרעים והטובים, הנכונים והשגויים. מתרוצצים בשאלה,
כשבעצם אין תשובה. חושבים שהם יודעים, יהירים הם וגאים.
סדר אין, גם לא תשובה. רק בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם.
שיירות עוברות. המון קולות.
מגרד את זיפיו. מביט, חוכך ומאזין
האם תמה האשמורת? האם תמה המשמורת ?
להיכן ימשיך ומדוע מעלה? הרי גורלו תמיד היה מטה.
את ידיו שולח, מובן כי הוא שוכח
שאין הוא עוד אדם, הוא רק עזב את העולם.
צער שטף את עיניו וכולו דמעות שליש
אין למטה, אין צדדים, רק למעלה ממתינים
במעלה ההר ריחף אדם – חסר אונים, חסר בשר
דמות לו יש וגם צורה,
אך שום איבר ושום רקמה
מטפס במעלה ההר ומבין גם הוא את האמת – הוא פשוט אדם מת
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
