כשהתעוררתי בבוקר, הכול נראה שונה. יריעת אוהל הייתה פרושה מעלי, וריח של מדורה נישא באוויר. לפתע נשמעה צהלת סוס. סוס! זינקתי מהמיטה, שלא הייתה כלל מיטה, כך מסתבר, אלא מזרון מונח על הרצפה. אמרתי רצפה? גם רצפה לא הייתה, אלא פשוט קרקע חשופה מתחת לרגליי היחפות. יצאתי מהאוהל החוצה, אל אור שמש מסנוור, ומדבר עצום פרוש לי מול העיניים. אין כבישים, אין בתים, אין כלום. רק הרים וגבעות עד קצה האופק.
"או, סוף סוף התעוררת!" נשמע הקול. הסתובבתי וראיתי את אשתי. לקח לי כמה שניות לזהות אותה, כי היא הייתה לבושה בבגד שחור שכיסה כמעט את כולה. גם אני, שמתי לב, הייתי לבוש בבגד לבן, ארוך ורחב. "בוא, יא חובי," היא אמרה לי, "תיכנס לשיג ואני אביא לך את ארוחת הבוקר."
"להיכנס לאן?" שאלתי, והיא כיוונה אותי אל אוהל נוסף, גדול מאוד, ובתוכו כבר זיהיתי את אבא שלי ואחי, שוכבים אפרקדן על כריות גדולות ושותים תה. "או, יא איבני," קרא אלי אבא שלי, "בוא, בוא תצטרף."
טוב, אז לקח לי קצת זמן עד שהבנתי שמשאלותיי התגשמו ושאכן נהייתי בדואי, ושכנראה גם חזרתי בזמן, כי זה נראה כמו שבט בדואי עתיק יומין, שחי במדבר צחיח בלי שום ציביליזציה.
התיישבתי לצד אבי ואחי, ומייד הוגשה לי כוס תה. אימא שלי, אחותי, אשתי וגיסתי עמלו כולן סביבנו, הניחו לפנינו פיתות בדואיות, גבינה, זיתים, וכל כמה דקות חזרו עם קומקום ומזגו לנו תה. אנחנו ישבנו וצחקקנו לנו, ובאיזשהו שלב אבא שלי הוציא נרגילה והתחלנו לעשן. בסוף אשתי באה עם קומקום נוסף ומזגה לכולנו קפה שחור. הייתי בהלם. אשתי?! מגישה לי קפה ככה, בציות מוחלט?! אין הערות, אין סרקסטיות, אין עוקצנות?... והקפה היה עלא כיף כיפאק...
"איפה הילד?" שאלתי אותה לפני שיצאה.
"לאיזה ילד אתה מתכוון?" ענתה. "שלושת הבנים שלנו יבואו לפה עוד מעט, הם מחכים שאתה תסיים, ואז אני אשרת גם אותם."
"יש לנו שלושה בנים?!"
"לא נורא יא איבני," אמר לי אבא שלי וטפח על שכמי. "אל תרגיש רע. בסוף עוד יהיו לך עשרה בנים. שווייה שווייה."
טוב, כשסיימנו את ארוחת הבוקר התחיל בעצם היום. אבל איזה אחלה יום! אחי ואני רכבנו על סוסים במשך שעתיים. אחר כך פגשתי את גלעד, חברי הוותיק, שמסתבר שהוא גר בחמולה השכנה, וישבנו בשיג שלו איזה חמש שעות ופטפטנו על משמעות החיים, בזמן שאשתו מגישה לנו עוד תה ועוד תה, ואחרי זה ארוחת צהריים, ואז עוד תה וקפה...
בקיצור, חיים של גבר!
הלילה היה פנטסטי. אשתי ואני התנינו אהבים תחת כיפת השמים, ואז היא הלכה לישון עם הילדים ואני באוהל נפרד שמיועד רק לבעל. לא ישנתי טוב כל כך כבר כמה זמן... לא יכול להיזכר בכלל...
כשהגיע הבוקר, התעוררתי בשמחה, מלא ציפייה לקראת היום המהנה הבא.
המשך יבוא...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
