אני יושב על המיטה שלי בחמש בבוקר, חצי מכוסה, חצי לבוש.
החלון פתוח והרשת מכסה, כדי שהאוויר הקר יכנס ולא יברח בחזרה.
עוד לא מואר בחוץ, בעוד חצי שעה אוכל לכבות את אור החדר, עוד לא מואר בפנים.
במחשב מתנגנת תחנת רדיו אינדי, ביד אחת שופנהאואר ובשנייה המחברת הפתוחה, והיד רושמת.
הוא כמו סבא חכם שיכול לספר לך יותר ממה הוא ראה היום בטלוויזיה ואיך זה היה ברומניה.
השיער מתארך ומסתבך, הזקן צומח בסימן של ספק, הציפורניים כסוסות.
אני לא מתכוון למצוא עבודה בחודשים הקרובים, כך נדמה, אלא להתרגל לחוסר משמעותו של הזמן
ולקרוא ולכתוב.
כנף אחת מכנפי המאוורר שבורה בקצה, זה יוצר רעש קבוע ומחזורי, לפעמים אני לא מבחין בו.
מערכת התופים הפרוסה בחדר תופסת מקום ומעלה אבק, אבל אין מקום אחר לאחסן אותה.
אני מניח שזה נשמע אידאלי. זמן לעצמך, ספרים, מחברות, מוזיקה, חופש.
אבל בפנים זאת לא תחושת החופש שתופסת המקום אלא, כמו התופים והאבק והכנף, הצורך המטפיזי והפרקטי להבין.
ואין לי מקום אחר לאחסן אותו.
נכון לעכשיו זה מתנסח באזור של להרחיב אופקים ולהגביר את הרוח, לחזק את הגוף, ולהנות בתוך העולם ומחוצה לו.
אין הרבה שירים יפים ברדיו היום.
בחוץ כבר אור.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
